מסי הגדול מכולם? אתם מתלוצצים, נכון? לו מייקל ג'ורדן היה מנצח רק בשתיים משש סדרות הגמר בהן השתתף: הייתם קוראים לו הגדול מכולם? לו בייב רות' היה מנצח שלוש פעמים בוורלד סירייס ומפסיד שבע (הפוך ממה שקרה בפועל) הייתם קוראים לו GOAT? לו תום בריידי היה מפסיד בחמישה ממשחקי הסופרבול בהם השתתף, גם אז הייתם טוענים שהוא מעבר לכל ויכוח?
מסי שיחק בשלושה גמרי מונדיאל והפסיד בשניים. בדיוק אותו יחס מתימטי מדומיין שלמעלה. מבחינה מספרית, השיחה אמורה להיגמר כאן. גארינצ'ה שיחק בשניים וניצח שניים. ג'וזפה מיאצה שיחק בשניים וניצח בשניים. בשניהם הוא בישל את שערי הנצחון. וכן, פלה. שניים משניים. כבש בשניהם. תארים קבוצתיים? ארבע זכיות באלופות. מסי כבש בשני גמרים, היה נפלא בשלושה. ברביעי לא שיחק. 21 שחקנים אחרים זכו בתואר ארבע פעמים או יותר. 14 מהם שיחקו בכל ארבעת הגמרים (או יותר), שישה כבשו בשני גמרים או יותר.
הגדול מכולם? תאמרו בוודאי, מספרים זה לא הכל. נכון. לגמרי. אז האם מבחינה אסתטית מסי הוא הגדול מכולם? איך אומר הפתגם הפרסי: "לחשוב שהצרצר הוא מלך הזמרים יכול רק מי שלא שמע את הזמיר". מסי הוא שחקן אגדי. הפער בין מימדיו הפיזיים ליכולות הטכניות שלו שובה דמיון. יש מהלכים שלו - רבים, רבים - שנחרטו בזיכרון. אבל - עם יד על הלב - יותר מרונלדיניו? יותר מרונלדו הברזילאי? יותר מגרינצ'ה? יותר מפרנצ'סקולי? יותר מקרויף? אז אם הבחירה היא אסתטית, אין ויכוח - כל אחד וטעמו.
אבל התחושה היא שיותר משמסי הוא הגדול מכולם, בני הדור שחוו אותו להוטים להדגיש שהם אלה שזכו לראות את הגדול מכולם. לעבור לידו. ללחוץ ליד. זה לא עליו, זה על מהלליו. יותר משהם אומרים שמסי הוא הגדול מכולם, הם מדברים על עצמם: מדגישים שוב ושוב שהם - הם! - חוו את הגדול מכולם. וגם זה לגיטימי בתרבות כדורגל שמטעמים מסחריים מדגישה את היחיד על פני הקבוצה, ובחברה שמקדשת סלבריטאים ושבה יותר חשוב מי אמר מאשר מה שנאמר.
אז מי הגדול מכולם? אולי נתחיל אחרת: מה הפרמטרים לבחירת הגדול מכולם? סיכמנו שלא מספרים, אחרת מסי הרי בכלל לא היה עומד על הפרק. אז מה כן? מוחמד עלי הוא כנראה הספורטאי שהכי קל לשכנע שהוא הגדול מכולם בעידן המודרני. לא כי זכה באליפות העולם שלוש פעמים - אם כי גם זה עוזר - אלא משום שבחייו ובקורבנות שהקריב הוא היה המיצוי השלם של המיטב שברוח הספורט: של הוגנות, של מאבק חסר פשרות על הוגנות, של נכונות לקורבנות אישיים, של נחישות, של מצויינות עילאית ושל אסתטיקה פיזית שהיא בעת ובעונה אחת אנושית ועל אנושית. ועוד דבר: האיגרוף אחרי מוחמד עלי היה ספורט שונה לחלוטין מזה שלפניו. הוא נבחן לא רק בתאריו, אלא גם במהפיכה שחולל בתחומו.
האם הכדורגל אחרי מסי יהיה שונה מזה שלפניו? טוב יותר? יפה יותר? מגוון יותר? לא בטוח. בהיסטוריה של הכדורגל - בימי חיי. יש זמירים שגם אני לא זכיתי לשמוע - יש לפיכך אולי שלושה שיכולים לראות עצמם מועמדים לתואר הזה. אחד הפך את המשחק בכך שייסד את מוסד כוכב הכדורגל והוסיף לעמלנות החרוצה את מימד הווירטואוזיות האישית; שני כונן בו את הפילוסופיה המרהיבה ביותר; וסביב השלישי נוצרה דת.
אין שום מהלך כדורגל ידוע לי שמסי עשה, שפלה לא ביצע לפניו. ולפניו זה חשוב. מי שהמציא, גדול ממי שעקב. פלה היה האיש שהפך את המשחק מנצר לרוגבי - ממשחק של שליטה וטריטוריה - למופע קסמים של מיומנויות אישיות. הוא לא היה התחבולן הראשון, או גדול התחבולנים, אבל הוא היה האיש שהראה איך תחבולנות מביאה תארים.
סביב מרדונה נוצרה דת, לא זה המקום לדון בכך באריכות, אבל מי שיש לו חשיבות רוחנית שכזו לחיי בני אדם, בוודאי גדול ממי שלא. ומסי, אחרי כלות הכל, לא ביצע אתמול נס.
ואחרון, המנצח הגדול של גמר המונדיאל: יוהאן קרויף. הנצחון ביום ראשון, כמו הזכיות של ברצלונה בליגת האלופות, כמו הזכיות של ספרד במונדיאל 2010 וביורו הם נצחונותיו של הקרויפיזם. של כל הקבוצה בחצי המגרש של היריב, של שחקנים שיש להם גם כישורי הגנה וגם כישורי התקפה, של כדור שלא מפסיק לזוז, של פריסה מושכלת במגרש, של טוטאל פוטבול, של אמונה מוחלטת בכוחה של השיטה.
נו, אז מי הגדול מכולם? לא יודע, ובכנות, השאלה הזו מביכה אותי בכל פעם מחדש, מי הגדול מכולם: התפוח או המנגו? בטהובן או לנון? קראבאג'יו או ואן גוך? כל אחד והאהבה שלו, כל אחת והטעם שלה. איזה עולם משעמם זה היה לו היינו מגיעים להסכמות על דברים שכאלה. אבל כשאומרים בבטחון מוחלט שאין עליו עוררין שוב ושוב ושוב: "מסי הוא הגדול מכולם", כדאי לזכור: ביום ראשון מסי הפסיד לפלה, למרדונה ולקרויף. זה לא אומר כלום, ובעצם, כנראה שזה אומר הכל.