התפאורה המקדימה למונדיאל 2026 נראתה כאילו הוכנה במיוחד עבור נבחרת פורטוגל. הסגל עמוס הכישרון של רוברטו מרטינס ששוויו נושק למיליארד יורו, שחקנים בשיא כושרם כמו ברונו פרננדש שנבחר לשחקן העונה בפרמייר ליג, ושלישיית היהלומים של פריז סן ז'רמן - ויטיניה, ז'ואאו נבש ונונו מנדש - שהניפו רק לאחרונה את ליגת האלופות בפעם השנייה ברציפות. כשמוסיפים לזה את "הריקוד האחרון" של כריסטיאנו רונאלדו ויריבה נוחה על הנייר בדמות הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, זה היה אמור להיות משחק פתיחה שישלח מסר מהדהד לשאר הטורניר.
אבל המציאות, כפי שקרה לא פעם תחת שרביטו של רוברטו מרטינס, התרסקה אל מול הציפיות. המאמן הספרדי הובא בדיוק כדי לשחרר את הסלסאו מהפרגמטיות הצינית והאפורה של פרננדו סנטוס - זו שאמנם הביאה את הזכייה ההיסטורית ןהבלתי נשכחת ביורו 2016, אבל נחשבה למכוערת ומיושנת. ההבטחה של המאמן יליד קטלוניה ומקורב למשפחת קרויף הייתה כדורגל התקפי, שוטף ו"יפה".
בפועל, אותו אידיאל נעלה הפך תחתיו לתרגיל משעמם של החזקת כדור לשם ההחזקה. מול קונגו, פורטוגל אכן סיימה את המשחק עם 75% החזקת כדור - אבל זו הייתה שליטה עקרה לחלוטין, מהסוג שמזכיר את זה שהעניק לשכנה ספרד את כינוי הגנאי "לרוחב".
בסופו של דבר, התיקו 1:1 ביוסטון היה הרבה יותר ממעידה חד-פעמית, אלא תצוגת תכלית של מאמן שאובד עצות מול השפע של עצמו. במקום לשחק מהר ולרווח את המגרש עם שחקנים כמו רפאל ליאאו או ז'ואאו פליקס שהתייבשו על הספסל, פורטוגל התעקשה לדחוף בכוח דרך האמצע הפקוק. נתון שבהחלט מדגיש זאת הגיע מהמנוע היצירתי של הסלסאו - שלישיית הקישור של ויטיניה, נבש ופרננדש - שרשמה יחד 218 נגיעות בכדור במחצית הראשונה. בשנייה, כשקונגו צופפה לאחור, המספר צנח ל-109 בלבד והפקק במרכז בהחלט שיתק את הנבחרת.
מי שניסח זאת בצורה המדויקת ביותר היה שוער העבר פיטר שמייכל: "רוברטו מרטינס חייב להיות אחד המאמנים המאכזבים ביותר במונדיאל הזה עד כה. הוא בזבז את דור הזהב של בלגיה, ועכשיו נראה שאותו הדבר קורה עם פורטוגל. איך אפשר להשאיר שחקנים כמו ז'ואאו פליקס ורפאל לאאו על הספסל כששומרים על שיטה שברור שלא עובדת? לפורטוגל יש יותר מדי כישרון התקפי מכדי להיראות כל כך צפויה וזהירה. הטקטיקה שלו שמרנית מדי. להתקפה חסרה יצירתיות, הקישור נראה לעיתים קרובות מנותק, והחילופים שלו בדרך כלל מגיעים מאוחר מדי מכדי לשנות את המשחק".
ההשוואה הכואבת של שמייכל לבלגיה היא בדיוק הכתובת שכולם בפורטוגל קיוו שלא תופיע על הקיר. גם שם, מרטינס קיבל לידיו דור זהב היסטורי שכלל שמות כמו אדן הזאר, קווין דה בריינה, דריס מרטנס, רומלו לוקאקו ועוד רבים וטובים - אך סיים בידיים ריקות, הרבה בגלל חוסר יכולת לבצע התאמות "מכוערות" מול יריבות עיקשות.
ובמרכז הקיפאון הטקטי הזה - ניצב כריסטיאנו רונאלדו. כשבאותה יממה, קיליאן אמבפה וארלינג הולאנד כיכבו עם צמדים והנמסיס ליאו מסי היה מעל כולם עם שלושער, הכוכב בן ה-41 סיפק אפס בעיטות למסגרת ו-25 נגיעות בכדור בלבד לאורך המשחק, במה שלמעשה זעק את הבעיה של פורטוגל.
אומנם אי אפשר, וגם לא נכון, לצפות מרונאלדו להשתנות בגילו. מי שבעבר חרך את האגפים באנגליה ובספרד הוא כיום בעיקר חיית רחבה וזקוק לשיטה מיוחדת שתזין אותו - זאת במיוחד כשיש סביבו מוסרים מהרמה הגבוהה ביותר באירופה. אך מרטינס מצד אחד לא באמת בונה שיטה כזו, ומצד שני מפחד לקבל את ההחלטה הקשה של לספסל את הכוכב לטובת משחק דינמי יותר.
וכאן נכנסת תסמונת "האיש הנחמד" ממנה סובל מרטינס. המאמן שידוע כדיפלומט, כאדם שבורח מקונפליקטים ושומר על אווירה חיובית בחדר ההלבשה. אבל כשמנהלים סגל עמוס באגו, הנחמדות הזו בהחלט עלולה להפוך למלכודת. כשנשאל במסיבת העיתונאים מדוע הקפטן לא הוחלף כשהקבוצה שיוועה לשינוי, ההסבר של מרטינס רק הדגיש את הקיבעון: "לא היה שום הגיון להוציא מהמגרש את כריסטיאנו רונאלדו, שהוא כובש השערים הטוב בהיסטוריה, כשאנחנו מחפשים שערים. עבורנו, ברגעים כאלה, הניסיון של כריסטיאנו ברחבה הוא חשוב - באופן שבו הוא מושך מגנים ובאופן שבו אנחנו יכולים להשתמש בשטח. ולכל שחקן יש אחריות או איכות על המגרש. וברור שכשאתה מחפש שערים, אתה צריך את כריסטיאנו".