(צילום: אלן שיבר)
במשך שנים על גבי שנים, למעט כמה גליצ׳ים של פיינל פור מקומי, מכבי תל אביב הרגילה את הכדורסל הישראלי לסיפור קבוע מראש, שמספר את אותו סיפור בגרסאות מעט שונות: כשהמאני-טיים מגיע ויש תואר מקומי לקחת, הצהובים מופיעים מוכנים יותר, מוכוונים יותר למטרה, אכזריים יותר בכל פעולה ולוקחים את מה שהם מכנים "שלהם".
ההיפוך התודעתי שנוצר בשנים האחרונות, ושהגיע לשיאו השנה עם הפרויקט הראוותני של הפועל ת״א וההצלחה הגדולה שלה ביורוליג, היה אמור לאתגר את הקונספציה הזו. והנה הגיע משחק מספר אחד בגמר הפלייאוף והראה שהאייטיז עדיין כאן, עם מכבי ת״א משומנת ואיכותית יותר, מדויקת ורוצה יותר, מול יריבה שבעה ועצלה, נטולת עוקץ ורוח. ה-DNA המועדוני הצהוב הציץ ממעמקים, ומי לא יירא.
מי יותר רזה?
זו עדיין לא אליפות והיוצרות יכולות להתהפך כי ככה זה עם אלוהי הכדורסל, אבל כדי שזה יקרה הפועל ת״א תצטרך היפוך של 180 מעלות בעיקר ביכולת שלה לייצר תגובות טקטיות להגנה של מכבי, וכמובן, בעזרת הקהל, אם יגיע, לייצר מומנטום בתחום הרוח. כי על פניו, מכבי תל אביב הגיעה לגמר הזה כשהיא רזה יותר וקצרה יותר, אפילו מבחירה, הודות לסדרת החינוך והפוזות סביב הדיווה לוני ווקר. אבל שוב התברר שהשבתה של הכוכב הכי יקר שלך יכולה להיות תרומה לכימיה הקבוצתית, וככל שנראה שמכבי קצרה, הפועל בעצם קצרה הרבה יותר.
בזמן שמכבי הסתדרה בלי ווקר, בלאט וסנטוס, הפועל גילתה שעם כל הכבוד לכושר המשופר של ים מדר בפלייאוף הזה, היא עדיין חסרה מאוד ביכולת שלה לנהל משברים תוך כדי משחק וביכולת לצבור נקודות כשאין לה את בראיינט, אוטורו ובלייקני. בעוד קטש לקח את הרוטציה המצומצמת שלו וסחט ממנה כדורסל מדעי, יסודי וקרוב למושלם, איטודיס לקח את הרוטציה הקצרה שלו וניסה לשחק בדיוק את אותו כדורסל רגיל, רק עם הרבה פחות כישרון על המגרש.
איטודיס ניסה הרכבים עם שלושה גארדים, שלושה פורוורדים או שני סנטרים. זה נגמר עם אותה תוצאה - לא מספיק כישרון התקפי על המגרש. וכשההכנה הטקטית של קטש פירקה את האדומים לגורמים, לאיטודיס נגמרו הרעיונות עוד לפני המחצית. וכך, איפשהו ברבע השלישי, המשחק הזה פשוט נגמר, בדיוק כמו בימים ההם, בזמן הזה.
הומאז׳ לאייטיז
מכבי ניצחה את המשחק בזכות זהות התקפית ברורה ועקבית. בעוד איפה לונדברג (9 נקודות, 8 אסיסטים, 5 חטיפות ומדד פלוס 18) ניהל משחק מופתי, פירק את ההגנה בכל פיק־אנד־רול והשרה את התחושה שכשהכדור בידיים שלו הדברים יהיו בשליטה, ואסילה מיצ׳יץ׳ הלך לאיבוד בעוד אחד מהמשחקים בהם הוא מתחפר ומתחפר עד שהוא שוקע לחלוטין (7 נקודות, 8 איבודים, מדד מינוס 24).
מהרגע הראשון מכבי דהרה שוב ושוב אל הצבע האדום, כש־7 מ־10 הזריקות הראשונות שלה הגיעו מתוך הצבע. וכך זה נמשך לאורך כל המשחק, כשהשלשות הצהובות הפכו להיות אנקדוטה נחמדה, שוב כאילו אנחנו בתחילת האייטיז, ומה שחשוב באמת זה לזרוק כמה שיותר קרוב לטבעת. בטח בקבוצה עם מוסרים אינטילגנטיים כמו לונדברג, סורקין וריימן, פרגון קבוצתי מכל כיוון, וריווח שמנצל כל מיס מצ׳ עד תומו.
אז ג׳יילן הורד סיים עם 10 מ-13 ל-2 נקודות (ומדד פלוס 24), בריסט עם 6 מ-8, לונדברג וקלארק עם 3 מ-5, ודיברתולומיאו עם 3 מ-4. תוסיפו ליעילות ההתקפית הזו 19 איבודים של הפועל, חלקם הגדול מחטיפות שהטיסו את מכבי להתקפות מעבר, תערבבו עם 16 ריבאונד התקפה ותקבלו דומיננטיות התקפית מוחלטת של קטש ושות׳.
במחצית היו לכל קבוצה 10 ריבאונדים בהתקפה אבל האפקט הפסיכולוגי של הריבאונדים של מכבי יצר אפקט הרבה יותר משמעותי עבורם ברמת הרוח ואנרגיות, כמו בהתקפה הבאה שאולי נראית כמו משחק של מבוגרים מול נערים ביום הורים היתולי של מסיבת סוף שנה, אבל אם תסתכלו טוב טוב תראו את קבוצות היורוליג של מכבי והפועל מהעיר ת״א:
ובעוד הפועל גילתה רכות הגנתית, כמעט שלא השתמשה בעבירות כדי לעצור מומנטום וחדירות, מכבי הציגה הגנה צפופה, אקטיבית ואגרסיבית, עם ידיים עובדות, רגליים אינטנסיביות והכוונת כל חדירה היישר אל העזרה.
דיברתולומיאו וקלארק הובילו לחץ בלתי פוסק על הכדור, לונדברג, בריסט והורד הם גופות גדולים שיכולים לשמור כמעט על כל עמדה ואימללו את מיצ׳יץ׳, סורקין והנקינס היה סולידיים פלוס בחילופים בפיק אנד רול ומכבי הצליחה לנטרל את מדר ומיצ׳יץ׳ שעמדו על 2 נקודות משותפות במחצית.
מבחינת מכבי, שהפועל תלך לפוסט אפ של וויינרייט כל התקפה כל עוד ג׳ונס, מיצ׳יץ׳ ומדר לא נדלקים. ואכן הם לא נדלקו. ההסתמכות של איטודיס על כדורסל של כישרון אמריקאי לכל אורך העונה נתקל בהגנה שהייתה צריכה להתמקד בפחות כלים על המגרש, פחות כוח אש וגם, לא נעים להודות, יותר ישראלים שלבשו אדום שהקלו על העבודה של הצהובים.
האם זה יכול להשתנות במשחק הבא? בהחלט. הכשרון של מדר, מיצ׳יץ׳ וג׳ונס לא נעלם, גינת יכול להיות פקטור משמעותי כמו אז לפני הפציעה ובלייזר נמצא בכושר קליעה טוב. רק ג׳ונתן מוטלי נראה כמו אחד שלא ברור לך אם אתה רוצה לחבק ולשאול אותו אם הוא זקוק לעזרה או לתת לו צ׳אפחה ולהגיד לו תתעורר כבר יא מעצבן.
הפועל ניקס ת״א
השבוע זכתה באליפות ה-NBA קבוצה שלא ראתה תואר אליפות 53 שנים. מאז שהניקס עלו לגמר ה-NBA, העיר ניו יורק נכנסה לטירוף קולוסאלי, ומרגע שנשמע הבאזר האחרון של הזכייה, הטרפת עלתה עוד מאה שלבים.
מטרופוליס, כמו שמכונה מנהטן ב״סופרמן״, שרויה בעיסה של אופוריה מתוקה, שיכרון חושים, ונדליזם, הנגאובר שלא נגמר וטריפ שאין לו סוף. אוהדי הניקס סבלו לאורך השנים לא פחות, וכנראה הרבה יותר, מאוהדי הפועל ת״א. הם אכלו מרורים מבעלים שחצן ומנותק, זה שהניף השבוע את הגביע; הם סבלו מבניית קבוצות נטולות פואנטה שסיימו את העונה כבר באפריל. הם סבלו מחוסר מזל משווע, מיריבות שהעמידו קבוצות-על, ומתדמית לוזרית שהפכה פעם אחר פעם למציאות כואבת.
אבל ברגע שלקבוצה שלהם היה סיכוי אמיתי ללכת עד הסוף, הכל נזרק הצידה. כי ארגון שרואה אליפות מול העיניים לא עושה חישובים וחשבונות. קודם כל זוכים. אז האוהדים התייצבו כמו צבא נאמן מאחוריה, מלפניה ומצדדיה. משחקי הבית בפלייאוף במדיסון סקוור גארדן הפכו לטקס דתי, ומשחקי החוץ באטלנטה, פילדלפיה, קליבלנד וסן אנטוניו נשטפו בנחילי אדם בכחול-כתום.
לכן כל מושב ריק ביד אליהו שלא מתמלא בישבן אדום במשחק הבא של גמר הפלייאוף הישראלי הוא עדות עגומה לפספוס ההיסטורי של האוהדים האדומים ולחוסר ההבנה שלהם את גודל השעה. אז נכון, אוהדי הניקס הם לא טהרנים, צודקים ויפים כמו הקהל האדום. אין להם בעלים שלקח אותם מאשפתות והביא אותם לבמה הכי גדולה באירופה. הם לא מעוותים את מילות ההמנון האמריקאי, לא קוראים לפט ריילי להתאבד ולא מאחלים שואה לסלטיקס. אבל עכשיו יש להם משהו אחר: הם אלופים. אמיתיים, עם גביע ביד, רשת סל גזורה מסביב לצוואר, סיגר מעשן בפה וטבעת נוצצת על האצבע. אבל נו, באמת, מה זה כבר שווה לעומת זכרונות מאוסישקין.