אחד הציטוטים היותר מפורסמים, שיוחס לסופר לב טולסטוי, אומר ש"כולם רוצים לשנות את העולם, אך מעטים לשנות את עצמם". ובאמת, כנראה שאין דבר שיותר קשה לאדם מאשר להשתנות. אנחנו אוהבים את ההרגלים שלנו, במובנים מסוימים אפילו מכורים להם - ומוכנים לעשות לא מעט על מנת לשמור על בסיס יציב לחיים. על סט הפעולות שמרכיב את חיינו.
אבל לפעמים, שינוי הוא הכרחי. בעיקר במציאות שבה מה שחשבת שנכון - כבר לא נכון יותר. החיים הם דינמיים ומשתנים כל הזמן, כפי שכולנו למדנו על בשרנו בשנים האחרונות - ופעמים רבות (אפילו רבות מדי), נאלצנו להתמודד עם כאפה ששינתה לנו את המציאות ב-180 מעלות: הדוגמא הקלאסית היא כמובן הקורונה, אבל גם המלחמה מול עזה ושתי המלחמות האחרונות מול איראן הן כאלה.
ונדמה לי שגם מכבי תל אביב עומדת, בקיץ הזה, בפני מציאות חדשה. בקיץ הקרוב מיץ' גולדהאר יציין 17 שנה בתור הבעלים של מכבי ת"א - והוא, ככל הנראה, הבעלים הכי משמעותי בתולדות המועדון. ב-17 שנות גולדהאר, מכבי היתה הישגית באופן שאי אפשר לדמיין - שבע אליפויות (כמעט כל שנה שנייה), שני גביעי מדינה, שלוש זכיות באלוף האלופים.
ומעל הכל, תחת גולדהאר מכבי הצליחה שוב ושוב באירופה - שלוש פעמים שלב בתים בליגה האירופית, פעמיים (כולל העונה) היא הגיעה לשלב הליגה, פעמיים נוספות היא הגיעה לסיבוב הנוק אאוט (32 האחרונות) ועוד פעם אחת בשלב הבתים של ליגת האלופות. התקופה הנוכחית היא הכי הישגית בהיסטוריה של מכבי תל אביב - והיא גם התקופה שבה המועדון התנהל בסטנדרט אחר לחלוטין מהסביבה שלה בכדורגל הישראלי.
אז מה עומד מאחורי ההצלחה הגדולה? בעיקר עקרונות קשיחים ומאוד ברורים - גם מבחינת הרף המוסרי הגבוה שגולדהאר הציב בפני האנשים שעובדים תחתיו, אבל בעיקר בשל החלטה אחת שקיבל מהר מאוד - והיא ההליכה על אנשי מקצוע זרים שימלאו את השורות. מאז ניר לוין ב-2011 (שהחליף את מוטי איווניר), מכבי ת"א לא מינתה מאמן ישראלי קבוע. 15 שנה השיטה הזאת עבדה, ברמות שונות של הצלחה.
דיילה עם יצחקי. לא עזב בגלל סיבות מקצועיות (אלן שיבר)
היו פה אוסקר גארסיה (פעמיים), פאולו סוזה, פאקו, יוקאנוביץ', פטר בוס, וידיגל, איביץ' (פעמיים), פטריק ואן לוון, קרסטאיץ', ארבלדזה - רשימה חלקית בלבד. שורה של מאמנים שהגיעו מכל מיני מדינות, אבל היה להם מכנה משותף אחד ברור. הם לא היו ישראלים. זה לא נעצר בקווים, אגב - גם השדרה הניהולית (ג'ק אנגלידיס, דומיניק פרייס, בן מנספורד, מרטין ביין) הורכבה בעיקר מתושבי חוץ.
היו מאחורי ההחלטה הזאת שני מניעים עיקריים: הראשון הוא מקצועי - מאמנים זרים, לשיטת גולדהאר, יוכלו לספק למכבי ת"א רמה גבוהה יותר של עבודה. והשני, בעיניי החזק יותר, הוא הטיעון החברתי - אחרי שנכווה מאנשי מקצוע ישראליים, מיץ' בחר באנשים שיתמקדו בעבודה שלהם, ולא בפוליטיקות, לובי תקשורתי וגיוס אהדה בקרב הקהל. שני המניעים מובנים מאוד, ועם ההצלחה - כאמור - קשה מאוד להתווכח. אבל האמת היא שהמציאות השתנתה.
שתי הכהונות האחרונות של מאמן מכבי ת"א העונה נגמרו בפיטורים טרם זמן - אחת, של ז'רקו לאזטיץ', בשל יכולת מקצועית שאינה מספקת; השנייה, של רוני דיילה, בשל התנהלות חסרת ערכים (שלכאורה גם גובלת בפלילים). מקצועיות וערכיות היו שני עמודי התווך בתפיסת המועדון של גולדהאר: תהיו טובים על המגרש, ובני אדם מחוצה לו. שניהם לא התיישבו עם שני המאמנים הזרים שמכבי ת"א בחרה למנות העונה.
והאם זה היה רק מקרה? האם מכבי ת"א פשוט לא פגעה במאמן הזר? האמת העצובה היא שהיכולת להביא מאמנים זרים ברמה גבוהה נפגעה משמעותית. מכבי ת"א כבר לא יכולה להשתמש בפנקס הצ'קים שלה כדי להנחית כאן פיגורות מקצועיות נוסח פאולו סוזה, פטר בוס או ולאדן איביץ'. וכאן נכנס המצב הבטחוני של השנים האחרונות - ספציפית מאז ה-7.10. ראינו את מכבי חיפה מתפשרת על מאמן זר, ומביאה את דייגו פלורס - וכשמכבי ת"א כבר הנחיתה איש מקצוע מוערך יחסית כמו דיילה, ראיתם איך זה נגמר.
השילוב בין חוסר הפופולריות הגובר של ישראל והעובדה שכולנו נמצאים בטווח טילים כזה או אחר - הופך את ישראל, ובתוכה גם את מכבי תל אביב, ליעד שהוא פשוט לא אטרקטיבי מספיק למאמנים חזקים וטובים. ובהנחה הסבירה שהמצב הזה כאן כדי להישאר (לפחות בזמן הקרוב), לדעתי - זה מחייב גם את מכבי תל אביב להיערך אחרת, ולשקול משהו שלא היה על הפרק ב-15 השנים האחרונות: מאמן ישראלי. לפחות בטווח הקצר.
פרץ. שמו כבר עלה (אלן שיבר)
יש עוד טיעון שצריך לזכור בהקשר של מינוי מאמן זר או ישראלי - והוא היציבות. מכבי ת"א החליפה לא פחות מ-19 מאמנים (כולל זמניים) ב-15 שנות "השלטון הזר". רק מאמן אחד מכל ה-19 - איביץ' - הצליח לאמן שנתיים רצוף. זה נכון שההנהלה והניהול המקצועי כאן לשנים ארוכות, אבל בסופו של דבר חלק משמעותי מזה הוא גם זהות המאמן - וכשיש חלופה בלתי פוסקת, וכל פעם מגיע מישהו עם תפיסת עולם אחרת לחלוטין, זה מקשה על היכולת לייצר דרך.
לא תמיד, אגב, זה נגמר בפיטורים באמצע העונה בגלל חוסר הצלחה. לרוב, זה פשוט קורה שמאמן מסיים עונה במכבי ת"א, מצליח ועובר לתחנה הבאה. מאמנים, כמו שחקנים, רואים בישראל סוג של תחנת מעבר לתפקיד הבא. מכבי ת"א חתמה איתם על סוג של דיל לא כתוב - אנחנו נהנה מהיכולת שלכם, תמורת העובדה שכנראה לא תישארו כאן הרבה זמן. זה עבד כל עוד זה הצליח, אבל עושה רושם שההצלחה הזאת עלולה להיפגם בעתיד.
ולכן, לדעתי, מכבי ת"א צריכה לשקול מינוי של מאמן ישראלי לעונה הבאה. יש אופציות לא רעות בשוק הישראלי - ברק יצחקי, שכבר עבד במכבי ת"א, נוחל הצלחה אדירה בבית"ר ירושלים; רן קוז'וך הוא מטאור במונחי הכדורגל המקומי, עם שנתיים אדירות בהפועל ב"ש; אליניב ברדה מצליח לא רע בכלל ביריבה העירונית, הפועל - ויש גם את עומר פרץ, שהביא את הפועל פ"ת הצנועה לפלייאוף העליון, ולפחות לפי הדיווחים כבר נשקל כאפשרות בעבר וירד מהפרק.
יצחקי, קוז'וך, ברדה ופרץ הם ארבעה מאמנים שמייצגים דור אחר של אימון כדורגל ישראלי. לא סתם הם מרכיבים את הצמרת בשנים האחרונות - הם מאמנים עם גישה אחרת, רעננה ומקצועית יותר, כאלה שמסוגלים לעבוד בקור רוח וענייניות - וגם לספק כדורגל מצוין, בכל אחת מהקבוצות שעבדו בהן. פעם אפשר היה לטעון שאין היצע - היום, נוצרה הזדמנות שבה יש מאמנים ישראליים שמספיק טובים כדי לעבוד במערכת של מכבי ת"א. הם הרוויחו את ההזדמנות הזאת.
אצל בני האדם, 17 הוא גיל של התבגרות - גיל שבו העולם מתחיל להשתנות סביבך, ואתה מתחיל לקבל קצת יותר אחריות. נדמה לי שגם אצל מכבי ת"א, השנה ה-17 יכולה להיות הזדמנות נהדרת לתיקון - ולעשות את מה שמכבי ת"א יודעת לעשות בהצלחה: להציב סטנדרט חדש, ולעשות אותו בצורה הטובה ביותר. המערכת הכי טובה בכדורגל הישראלי עמדה בפני אתגרים מורכבים מאוד בשנים האחרונות - עכשיו יהיה בפניה אתגר גדול נוסף. להשתנות.