ביום חמישי נגד בני יהודה, יגידו לכם בפיצוציות שבדרך מצדה, הלך יותר קשה. קשה מהסוג שמצריך הסברים, אולי אפילו התנצלות קטנה. ואז מגיע משחק כמו זה של אמש נגד מכבי תל אביב, וכל התרחישים על קריסה בלתי נמנעת מתפצחים כמו הפיש אנד צ׳יפס של אוהדי ארסנל ברגעי ההכרעה. כי האמת? אפשר היה להתבלבל. האלופה היוצאת נראתה כמו שבר כלי. רצוצה, כבויה, חסרת מעוף. טרף קל למפלצת שנבנתה בצלמו של רן קוז׳וך.
פערי האיכות היו בלתי נסלחים בעיניים צהובות. חוסר המוכנות היה משווע כמו במקרה של קיצוני הסופה הג׳ינג׳י שהגיע למשחק מכריע בסיפרוטק עם כפכפים בזמן שכולם בנעלי פקקים. אני במקום רוני דיילה מניף 10 דגלים אדומים. מנגד, כשיש לך שחקן כמו קינגס קנגווה, כל הסיפור נהיה כמעט לא הוגן.
הוא לא רק שיחק, הוא פירק. חתך דרך האין הגנה של מכבי עם ביטחון שגורם לך לחשוב שאולי הוא בכלל לא שייך לכאן. ואם מדובר באחד משלנו לעת עתה, אז קבלו את קצין המבצעים של פיקוד דרום. למרות שתי האצבעות המתריסות במחצית, מותר להצדיע לו. שתיים, שלוש הקשב!
מרכז השדה היה בשליטה אדומה. הקישור עם שלישיית השוקולד, מנטה, מסטיק המודרנית - קנגווה, לוקאס ונטורה ואליאל פרץ, נראה כמו משהו שמישהו תיכנן במעבדה. מי אמור לעצור דבר כזה? הייטור? נו, באמת. זה קצת כמו לבקש ממישהו לעצור רכבת דוהרת עם ידיים של בובה. שלוש פעמים נפגשו הקבוצות העונה, ובינתיים זה 0:3 חלק ומהדהד לבאר שבע.
אפילו בלומפילד, המקום הזה שפעם היה מבצר עם זיכרונות לא נעימים במיוחד לאורחים, נכנע לראשונה מזה עשור. ובפעם האחרונה שזה קרה, זה דרש רגע כמעט מיתולוגי כשברדה נתן בראש עם הקסדה בדרך אל האושר.
ולא שכחנו עוד רגע אייקוני במבצר הצהוב כשאמיר אבוטבול הכניע ב-2002 את לירן שטראובר בבעיטת מספרת מהסרטים, בצירוף התחייבות של יורם ארבל שאת הגול הזה הוא עוד יראה לנכדים. וגם הפעם באר שבע לא רק ניצחה, היא חתכה את מכבי. לא עם אלגנטיות מתייפייפת, אלא עם מגזרי תיל.