נדמה ששני ווקטורים הפוכים התנגשו אתמול בסופיה, הראשון של אלופת היורוקאפ מת״א שנראתה מפורקת רק לפני שבועיים והשני של אלופת היורוליג מאיסטנבול שנראית מפורקת ברגע זה ממש. מפתה להעניק את מלוא הקרדיט להפועל ת"א, והוא אכן מגיע לה על תצוגת הגנה עצומה, על היכולת להיחלץ ממשבר שנראה חסר מוצא, ועל ההישרדות של איטודיס בלב הסופה בדרך למימוש פוטנציאל הסגל.
בהגינות המתבקשת, חייבים לומר שפנרבחצ'ה של החודש האחרון היא צל חיוור של האימפריה שאיימה לשמור על התואר. זהו משבר המשברים של תקופת שאראס, עם קבוצה שנראית אבודה כבר חודש, נטולת מנהיגות וחסרת כישרון וגודל בעמדות המפתח (1 ו-5), כאילו אבני היסוד של בניית קבוצה נשמטו תחתיה. בזמן שפנר מידרדרת בטבלה, הפועל עושה את הדרך ההפוכה. נכון לשמיני באפריל, איש לא יודע מי תניף את הגביע או מי תשתחל לפלייאוף ומאיזה מקום. כי זוהי היורוליג: ממלכת הלא נודע, הטריטוריה של הדם, היזע והדמעות, שבה החרב שהתהפכה מעל ראשך בשבוע שעבר היא זו שנמצאת בידך וננעצת ביריבתך השבוע.
על ההגנה
יום טוב רואים מהבוקר, והמשחק אמש היה ההוכחה שהפועל תל אביב קמה לצד הנכון. זה לא היה רק פסק הזמן המוקדם של שאראס או העבירה הטכנית המהירה שספג. שתיהן היו חסרות השפעה ממש כמו הנרגנות הקבועה שלו, שנראתה הפעם כייאוש מוחלט מרפיסות הסגל שלו וממחסור באיכות בעמדות המפתח. אלא זו הייתה הדרך שבה הפועל ניצלה כל חולשה טורקית וביטלה כל יתרון התקפי שעד לפני שבועות ספורים עוד הרעיד את אירופה.
הפועל תל אביב חשפה אמש את פנרבחצ'ה במערומיה ההתקפיים: מחסור אקוטי בגארדים יוצרים, עם וייד בולדווין אחד, אסתטי ככל שיהיה, שפשוט לא מספיק. עם בונזי קולסון כבוי ולא מנוצל. עם שאר שחקני הסגל חסרי ביטחון, מחכים לנזיפה או לחילוף שישלח אותם לספסל. מי אמר סקוטי ווילבקין ולא קיבל. ואז לראות את אל אל ישמעאל ויינרייט עוצר את הורטון-טאקר. כמו לחזות בקרב קרנפים המנסים לחצות גשר צר מאוד.
הורטון-טאקר נשאר בצד שלו של הגשר כי ויינרייט (וגם מלקולם) מנע ממנו את הכדור, כפה על הטורקים לשחק ארבע נגד ארבע, ואם הוא קיבל את הכדור דן אוטורו חיכה לו בצבע, שינה לו זריקות ונגע לו בכדורים בדרך לטבעת. אימת היורוליג קלע את סל השדה הראשון שלו רק אחרי 33 דקות! וגם זה קרה בשלשה כי הצבע ננעל בפניו על ידי המיני-קרנף קולין מלקולם. הורטון-טאקר סיים עם 10 נקודות שכולן גארבג'-טיים כשהפועל פשוט ניטרלה את היכולת שלו לסחוט עבירות, להגיע לטבעת ולהשתלט על המשחק עם פיזיות שיותר מכל מזכירה את פי ג׳יי טאקר מחולון של 2008.
על ההתקפה
הרבה ביקורת נשמעה על הפילוסופיה ההתקפית של איטודיס, עם גישת 'תנו את הכדור לשחקן המוכשר ונקווה לטוב'. אלא שבשבועות האחרונים, הרעיונות הללו מתגבשים לכדי ריווח בריא יותר, מעט תנועה קבוצתית וגם חסימות שמאלצות את ההגנה לבחור את הרעל שלה. כמו שהפועל פירקה את הגנת החילופים של פנאתינייקוס, היא עשתה דבר דומה להגנת החילופים של פנר.
הסיפור נכתב כבר בפוזשן הראשון: אלייז'ה בראיינט ניצל חילוף תמוה בפיק-אנד-רול, תקף את קם בירץ' והגיע לטבעת בקלות. ומלבד דקות איכות של ואסיליה מיצ׳יץ׳, פנר נתקלה לרוב בבעיה מול השלישייה האדומה ג'ונס, בראיינט ובלייקני, יחידת חיסול קטלנית שמייצרת נקודות במגוון דרכים שהפעם אף הוסיפה ניואנסים מעט אחרים. בידודים בריווח נכון? יש. ניצול חילופים בפיק-אנד-רול? יש. חסימות לקלעים? יש גם יש. והאלמנט היפה ביותר: חסימות גארד לגארד שמתפתחות ל-Hand-off בצד מול גבוה, ונגמרות בשלשה של בלייקני או חדירה של בראיינט וג'ונס.
הבידודים כבר לא מתרחשים בסטטיות, כשיש אקשנים בצד החלש המעסיקים את ההגנה ומאפשרים גם לואסה מיצ'יץ' לבוא לידי ביטוי. מיצ'יץ' של השבועיים האחרונים משתלב בשטף ההתקפי במקום לנסות להכתיב אותו בכוח. זה מאפשר לו בחירת זריקות הגיונית יותר, במיוחד כששאראס משאיר עליו גבוה והוא יכול לתקוף את הטבעת ולסחוט 7 עבירות כמו אתמול ולקלוע 8מ9 מהקו. ועדיין, הנטייה הישנה ללכת עם הראש בקיר לא נעלמה לחלוטין. למזלה של הפועל, היתרון הדו-ספרתי שנשמר לאורך רוב שלבי המשחק איפשר לספוג את השטויות המזדמנות של הסרבי מבלי שהן יערערו את הכיוון הכללי. בניגוד לתקופה המשברית שלה, הפועל תל אביב נראית כרגע כמו קבוצה שלמדה להפעיל את הכישרון שלה, במקום רק לקוות שהוא יופיע. וזה מביא אותה לשיא העונה במצב מצוין.
השורד איטודיס
התוצאות המשוגעות האחרונות ברחבי היורוליג מבטיחים שבועות קרובים של מתח וטירוף. הפועל ת״א בדרך להבטיח עוד עונה במפעל, ובמידה וזה יקרה, כל מה שיקרה משם והלאה הוא בונוס. מדובר בהישג עצום עבור דימיטריס איטודיס ועופר ינאי. איטודיס שרד משבר קשה, עם קריאות לפיטורים, כולל כאן, שעל פי הכדורסל שהקבוצה שיחקה בשעתו, והדינמיקה בינו ובין השחקנים, נשמעו מוצדקות לשעתן ונראות היום כהסקת מסקנות מוקדמת מדיי. אפשר לאהוב אותו יותר או פחות על ההתנהגות שלו לעיתים אבל יש להעריך את החוסן הפנימי שלו, להישאר חזק מספיק בשעת סערה ולהעלים את רעשי הרקע. ואולי בכלל יש קשר ערטילאי בין השתיקה של הבוס לרעש החיובי של התוצאות של הקבוצה?
בינתיים, אצל הצהובים
מכבי ת״א של התקופה האחרונה נראתה כמו קבוצה עם מיקוד פנימי כל כך חזק, עם תחושת נס ואם חוסר יכולת להפסיד. קצת כמו הרבע הראשון שלה אתמול, עם 8 מ-10 שלשות ושליטה מוחלטת של לוני ווקר. אבל אולי מכבי התאהבה בפוזה הרומנטית הזו, כמו שהיא התאהבה בשלשות, כשהוסיפה שלשה אחת ברבע השני והשלישי בהם בסקוניה צימצמה ואז ברחה. אבל גרוע מכך, מכבי הייתה לא מרוכזת, רכה ונגררה למהלכים אישיים של הירו בול. אם נוסיף לזה את העובדה שבסקוניה הנוכחית היא מכבי קטנה, רק בלי הסיכוי, גם לא קטן, להגיע לפלייאין, נגיע שוב למסקנה שמי שלרגע ממצמץ ביורוליג, מתעורר לסיוט.