1. מאמן העונה. בעולם נורמלי, חודש אפריל הוא בדרך כלל חודש של לקראת הכרעה. תארים, כידוע, לוקחים במאי - אבל עכשיו היינו אמורים להיות על סף הישורת האחרונה. לפני משחק עונה כזו או אחר, אחרי חצי גמר הגביע ועם אווירה כמעט סיכומית. וזה השלב שבו, גם, היינו מתחילים לדבר על נבחרי העונה - השחקן, התגלית וכמובן המאמן.
ובפתח טור זה, אני רוצה לאתגר תפיסה מקובלת לגבי השאלה "מיהו מאמן העונה". בדרך כלל, לשאלה הזאת יש תשובה פשוטה - המאמן שזכה באליפות; הוא המאמן שניצח הכי הרבה משחקים, הוא המאמן שהוביל את הקבוצה להישג גדול ביותר, הוא הטוב ביותר. וכנראה שגם העונה, מי מבין השניים שיניפו את הצלחת אי שם במאי - רן קוז'וך או ברק יצחקי - כנראה שיזכו בתואר הנכסף.
אבל אני רוצה להציע מועמד שלישי - ולטעמי, לא פחות גדול מקוז'וך ויצחקי (עם כל הכבוד לשניהם). וזהו שי ברדה. ליצחקי ולקוז'וך יש יתרונות וחסרונות, יש להם קבוצה טובה מאוד מאחוריהם ואחד מהם בסופו של דבר יהיה אלוף - אבל מה ששי ברדה עושה עם הפועל ק"ש העונה, ובשנים האחרונות, הוא בלתי ייאמן.
כי ק"ש לא רק צריכה להיאבק ביריבות על המגרש - אלא גם בתקופת מלחמה בלתי פוסקת. מאז 7.10.23 (אוטוטו שלוש שנים), העיר שבליבה שוכנת הקבוצה - וק"ש היא אחת הקבוצות היחידות שאפשר להגיד עליהם את המשפט הזה, "קבוצה של עיר" - עברה גיהנום. הירי הבלתי פוסק על הצפון, העובדה שהיא הפכה כמעט לעיר רפאים בתקופות ארוכות, כמעט לאורך כל שלוש השנים הללו, היה יכול בקלות לפרק קבוצה. זרים שלא היו חוזרים, ישראלים שהיו מחפשים את התחנה הבאה, ואולי גם מאמן שהיה מרים ידיים.
אבל לא קריית שמונה, ולא שי ברדה. הם בחרו להילחם גם בתוך המלחמה שנכפתה עליהם - על האופי שלהם כמועדון, על הדרך שלהם ועל היכולת לשרוד. בלי בית להתאמן בו, בלי מגרש ביתי שהיא משחקת בו. ואף על פי כן ולמרות הכל, ק"ש שורדת: למרות התנאים הלא קלים, היא עלתה מהלאומית; ולאחר מכן, נשארה בליגת העל בעונה שעברה וככל הנראה גם השנה. זה הישג פנומנלי שאנחנו לפעמים לא מצליחים לתפוס. ועל היכולת להחזיק את הקבוצה הזאת ביחד, לשמור עליה מבוצרת מרעשי הרקע, לתת לה כוח להמשיך - ובסוף גם לנצח מספיק ולשרוד בליגה - שי ברדה הוא מאמן העונה.
2. בית"ר. הניצחון שבית"ר ירושלים השיגה אמש נגד עירוני טבריה הוא רגע עצום נוסף בשרשרת של רגעים אמוציונליים אדירים בעונה הזאת. גם המהפך הזה נגד טבריה יצטרף לאותה "קלטת" דמיונית, יחד עם שער רגעי השיא שהעונה הזאת כבר סיפקה: ה-2:6, וה-2:8, ובן שימול נגד מכבי חיפה, והצמד של חוגי נגד הפועל פ"ת, ויונה נגד סכנין... כל אחד מהרגעים האלה הוא רגע בלתי נשכח בעצמו. ואיכשהו, כולם דרים להם בתוך עונת משחקים אחת.
אבל עם כל הכבוד לניצחון הזה, אסור שהוא יסמא את עיניה של בית"ר מהחלטה אחת שהיא צריכה לקבל. וההחלטה הזאת נוגעת למיגל סילבה. מה שמפריד, בעיניי, מועדונים טובים ממועדונים הישגיים ממש הוא היכולת לקבל החלטות קרות כקרח. לא להתחשב ברעשי הרקע, אלא פשוט לחתוך - ולעשות את מה שנכון לטובת המועדון בכללותו. ראינו את מיץ' גולדהאר במכבי תל אביב, בכמה נקודות ציון בקריירה, יודע לקבל את ההחלטות האלה - לא תמיד זה קורה בלוח הזמנים שכולם מצפים לו, אבל בסופו של דבר הוא יודע להחליט.
ובית"ר צריכה לקבל החלטה קרה כזו בנוגע לשוער הזה. מיגל סילבה הוא, כנראה, דמות חיובית מאוד בתוך מועדון בית"ר ירושלים. הוא דמות אהובה בחדר ההלבשה, הוא קשור מאוד לקהל ואין ספק שהוא התחבר למדינת ישראל - ואת כל הדברים האלה אפשר וצריך להעריך. אבל מועדון כדורגל ששואף להיות הישגי צריך להיות מסוגל לנתק את עצמו מהרגש - ולהסתכל על המציאות הפשוטה. והמציאות הפשוטה היא שמיגל סילבה הוא לא שוער מספיק טוב לבית"ר ירושלים, אם היא באמת שואפת גבוה.
כי לקבוצה "נחמדה" - כזו שמסיימת במקום 3-4 ועפה בפלייאוף הקונפרנס ליג - סילבה הוא אופציה בכלל לא רעה. שוער עם יתרונות מסוימים, וחסרונות - בינוני כמו כל האלטרנטיבות שיש ב"ליגת ישראל השנייה". אבל אם בית"ר מכוונת מעבר ל-3-4, ל-1-2 - היא תהיה חייבת שוער הרבה יותר יציב. לא בהכרח "טוב" במובן הווירטואוזי - אלא דמות שאפשר לעמוד מאחוריה. בית"ר לא צריכה כישרון על בין הקורות שיביא לה הצלות לקלטת - אלא היא צריכה קורנפיין. מישהו שהוא חומה בצורה, שמסוגל לספק ביטחון להגנה שלפניו ולכל הקבוצה. סילבה הוא הפוך מקורנפיין.
במונחי הכלכלה, סילבה הוא השקעה ספקולטיבית - לפעמים הוא יביא אותך גבוה; יספק לך הצלה מרהיבה, יעצור איזה כדור קריטי, ייתן לך רגע מרשים שיהיה חלק מניצחון. אבל באותה מידה, הוא יכול גם לעשות טעות חורצת גורל - ע"ע ההרחקה המטופשת ההיא נגד בני יהודה בגביע, ע"ע שתי הטעויות שלו אתמול נגד טבריה. שוער של קבוצה שרצה לאליפות לא יכול שיהיו לו עליות וירידות כאלה חדות. בית"ר חייבת דמות אחרת - וזאת החלטה שתהיה מונחת לפתחו של ברק אברמוב. שחרור סילבה לא יהיה צעד קל, בטח לא פופולרי - אבל ביחד עם החתמת שוער ברמה גבוהה, יכול להיות החתיכה החסרה בדרך לבניית קבוצה הישגית באמת בירושלים.
החלטות קשות (אלן שיבר)
3. ב"ש. יותר מכל, המשחק בין הפועל באר שבע להפועל פתח תקווה שראינו אמש בטרנר - הרגיש כמו "טריילר". קדימון, אם תרצו. הוא היה סרטון ההכנה שלנו לקראת הפיצ'ר שצפוי להכות בנו בקרוב - והוא הפלייאוף העליון. קבוצה אחת מהן תהיה שם, הקבוצה השנייה תהיה שם בוודאות של 95%. אבל עבור שתי הקבוצות, הוא שימש כמו סנונית ראשונה למה שעומד בפתח - לקראת החרבו דרבו הגדול שמצפה לנו אחרי המחזור ה-26 והאחרון.
עבור ב"ש, זה היה משחק שהמחיש כמה היא עדיין לא מצאה את הנוסחה המחודשת שלה - וכמה מאתגר עוד צפוי לה הפלייאוף הזה. ב"ש ספגה שתי מכות במהלך החודש האחרון - האחת, והחשובה יותר כמובן, היא הירי הבלתי פוסק על באר שבע וכל איזור הדרום; השנייה היא היעדרותו של דן ביטון. שתי המכות האלה נכפו עליה - אבל הן מאלצות אותה לנסות ולהתמודד עם עוד אתגר משמעותי. ב"ש תצטרך למצוא בסגל הקיים אופציות שימלאו את חלקו של ביטון. נכון לעכשיו, נראה שהחלק הקדמי של ב"ש - הוא לא מספיק חזק; בטח בהשוואה ליריבה שלה, בית"ר ירושלים. קנגוואה ו-ונטורה הם אמנם ברזל בקישור, אבל ללא היכולת להבקיע ולסכן את השער באמת - ב"ש תתקשה לנצח. וזאת השאלה שעומדת בפתחו של רן קוז'וך לקראת הישורת האחרונה.
והפועל פ"ת? היא הבהירה שוב, כמו פעמים רבות העונה, שהיא לא הולכת להיות "הקבוצה השישית". בכל פלייאוף עליון בשנים האחרונות תמיד היתה הקבוצה שסיימה אחרונה - זו שאיבדה עניין בשלב יחסית מוקדם, שהסתפקה בהישג המכובד כשלעצמו ו"שימשה תפאורה" להצגות של הקבוצות שרצות לאליפות. הפועל פ"ת מסמנת, שוב ושוב, שהיא לא תהיה כזו - לא מול ב"ש (שבשני המשחקים היא הצליחה להתעלות עליה), לא מול בית"ר (שהיא הצליחה להביך בשני המשחקים), לא מול מכבי ת"א (ע"ע הצמד של קוסטה). היא קבוצה שבאה לשחק התקפי ואמיץ נגד כל יריב. והיא, כמו הפועל ת"א וכמו כל שש הקבוצות, הולכת לגרום ליריבות שלה לדמם נקודות. והרבה.
מחפשת איזון (לירון מולדובן)
המנצח: עומר אצילי. אצילי אמנם היה מעורב ישירות רק בשער אחד אתמול בטדי - אבל זה המקרה שבו סטטיסטיקה יכולה להטעות. כי אצילי אמנם לא היה חתום על שלושת השערים, אבל הוא במידה רבה יילד אותם. הכניסה שלו במחצית השנייה שינתה את המשחק של בית"ר - פשוט כי היא הפכה אותו לקל יותר. מה שבית"ר התאמצה להשיג בחצי הראשון, היא הביאה הרבה יותר בקלות בחצי השני - וזה את תחושת הסכנה מול השער. לאו דווקא בבעיטות שלו (למרות שהוא יכול היה להבקיע עוד שער אחד במשחק), אלא בעצם הנוכחות שלו שמשכה אחרים. אצילי הוכיח במו רגליו, כמה בית"ר איתו ובלעדיו - היא קבוצה אחרת לגמרי. וזה נשק שיהיה משמעותי לבית"ר גם במעלה הדרך.
המפסידה: הפועל ירושלים. קצת מוזר להגיד את זה אחרי שהפועל ירושלים יצאה מהמחזור עם נקודה אחת, וטבריה עם אפס - אבל הפועל ירושלים היא המפספסת הגדולה של המחזור הזה. היו לה את כל הכלים כדי סוף סוף לנצח - בית הדין הוריד לטבריה שמונה נקודות, והיא קיבלה את מכבי בני ריינה - קבוצה שהחליפה כבר שני מאמנים והיא ללא ספק החלשה בליגה. ועדיין, לא היה בה את העוז ואת הנשכניות כדי לקחת את המשחק הזה בשיניים. ככה זה כשהפועל ירושלים היא הקבוצה הצעירה בליגה - אולי זה יפה להתגאות בשחקני הבית ובילדים שגדלו אצלך שמגיעים לבוגרים, אבל בסוף, בקרבות תחתית, אתה צריך גם לדעת לשרוט, לבעוט ולקחת נקודות בכוח. את זה אין לירושלמים, וזה משהו שעלול לפגוע בהם גם בהמשך.
המספר החזק: 4 ב-6. שימו לב לווינר הגדול של המחזור - ירדן כהן. אחד מסיפורי הסינדרלה המדהימים של העונה כבר התחיל בתור תגלית אדירה - מישהו שהגיע לבית"ר כגיבוי לאריאל מנדי, אבל מהר מאוד לקח לו את המקום. אבל עכשיו, מתקבלת עוד תוספת - והיא היכולת של כהן הצעיר להפוך לכלי התקפי של ממש. חמישה שערים יש למגן השמאלי, כשארבעה מתוכם הגיעו בששת המחזורים האחרונים. כולל שערים שהביאו נקודות - השוויון שמנע הפסד נגד מ.ס. אשדוד, וכמובן שער הניצחון נגד טבריה. כשגם המגן השמאלי מתחיל להבקיע שערים בצרורות, אתה יודע שמשהו טוב קורה בירושלים.
השם החם: רועי דוד. אבל עם כל הכבוד לתגלית של ירדן כהן, אין כמו תגלית העונה המסתמנת מהפועל פ"ת. דוד מופיע הרבה בתת הקטגוריה הזאת, פשוט כי הוא כזה - שחקן שבא משום מקום, והפך למישהו שכולם מדברים עליו (כולל, אפילו, מחוץ לישראל). הבן של פרדי דוד האגדי (אלוהים, כמה אנחנו זקנים) הוא חתיכת שחקן מגובש - ואחד השחקנים הכי טובים של הפועל פ"ת, קבוצה עמוסת זרים. הוא הולך להיות מניה חמה בקיץ הקרוב, ולגמרי בצדק.
שער השבת: רועי דוד נגד הפועל פ"ת. מפתה מאוד לבחור את שער הניצחון של ירדן כהן, אבל האמת היא שהרגע מעורר ההשראה הגיע דווקא מהגול של המלאבסים. שער שמתחיל מתוך הרחבה של עומר כץ - מסירה אחת מדהימה של יונתן כהן, עוד מסירה אחת מדהימה של שביט מזל, עוד פס סרגל של ממאדי דיארה וסיומת פנטסטית של רועי דוד. שלושה פסים, בומבה אחת, ב-12 שניות לעבור מחצי אחד לחצי שני - חגיגה לעיניים. כמה יופי יש בך, הפועל פ"ת.
כישרון גדול (ברני ארדוב)
אל תשכחו: שזה לא נורמלי. לצערי, אני כבר מורגל לכתוב טקסטים כאלה על מחזורי פוסט מלחמה. על הפעם שבה הכדורגל חזר, אחרי לא מעט לבטים, תחת מגבלות חיצוניות. זה קרה בקורונה, זה קרה שוב אחרי 7.10 וזה קרה עכשיו. אבל בתוך תקופה שבה יש רצון מאוד גדול להיות קוטבי - במחנה כזה או אחר, אני מרגיש חובה להגיד שאני גם וגם.
הכדורגל היה צריך לחזור. החלטה של הפסקת הליגה באבחה והכרזה של אלופה "על השולחן הירוק" - נוסח מה שקרה בכדורסל הישראלי בסוף העונה שעברה - היא החלטה קשה מאוד, שיש לה השלכות שלא בטוח שאנחנו רוצים לדמיין. מי שמעוניין בכך שיהיה פה כדורגל, צריך לדעת שיצירת התקדים לפיו כוח עליון מונע הכתרת אלופה בדרך הספורטיבית - כלומר, אחרי סיום הליגה כדת וכדין (גם אם צריך לקצר אותה) - היא מכה אנושה לכל מי שרוצה להחזיר את הענף מתישהו בעתיד. ולכן, טוב עשו במנהלת שנלחמו על הכדורגל - כמו אחרי הקורונה, כמו אחרי 7.10.
ומצד שני, כמו שאני חוזר ואומר - אי אפשר לשקר את הלב. החזרת הליגה היא אירוע לא נורמלי - שילוב של היעדר הקהל, העובדה שהקבוצות מגיעות במצב מנטלי בלתי אפשרי (איך אפשר בכלל לשחק כשאתה כל הזמן חושש מטיל בליסטי שיתעופף מעליך מתישהו?), חלקן אפילו בלי חלק מהזרים, והעובדה שהמשחקים נקטעים באופן שרירותי ע"י התראות ואזעקות - עם כל הכבוד לרצון לשדר נורמליות, קשה מאוד לשחק אותה. זה קשה לעיכול, זה מטורף, זה בלתי נתפס ובלתי נסבל כאחד.
אדם הגון יכול להכיר בשתי האמיתות האלה. וגם באמת שלישית - אנחנו נמצאים בתקופה מטורפת, שנכפתה עלינו. כל אחד מאיתנו, וגם פרנסי הכדורגל, מנסים לעשות בה את המיטב האפשרי. מנסים למצוא דרכים להתמודד עם מה שאי אפשר בעולם להתמודד איתו - עם הפחד. זה לא עניין של דעה על המלחמה, או על החזרת הליגה - זו פשוט הכרה בכך שהסיטואציה שאנחנו חיים בה היא לא נורמלית. וצריך לזכור אותה טוב טוב, גם כשאנחנו עסוקים (כמו הטור הזה) במערכים ובשחקנים ובהחלטות של מאמנים. הכל, בסוף, כפוף לכאוס שאנחנו בתוכו. הוא הדיסקליימר הגדול של חיינו. והוא ירחף מעל הכדורגל הישראלי וכל מה שיקרה בו - עד שמתישהו, השקט יחזור.