סוף טוב: הפרק האחרון בסיפור של זהבי

בהנחה (הלא מובנת מאליה) שיהיה כאן כדורגל בשבועות הקרובים, כנראה שהנושא הכי מעניין שעל הפרק בענף - הוא המעמד של ערן זהבי. מי שהתרגל כל חייו להיות שחקן מוביל, דומיננטי, מנהיג - פותח את העונה הזאת כשהוא משחק הרבה פחות ממה שהתרגל.

העובדות היבשות ברורות: זהבי שיחק 463 דקות בלבד מתחילת העונה, ומתוך 11 משחקים רשמיים שהצהובים קיימו - פתח בהרכב בחמישה בלבד, ובשניים לא שותף כלל. ויתרה מזאת, למלך השערים של העונה שעברה יש בסך הכל שער זכות אחד במשחק רשמי (וזה היה באלוף האלופים נגד מכבי פ"ת).

וכשבמקביל, הפריחה של דור תורג'מן העונה - חמישה שערים ושני בישולים בשמונה הופעות בכל המסגרות - נראית וברורה לעין, יש תחושה שבפעם הראשונה מאז שובו לישראל, ואולי מאז החתימה שלו במכבי תל אביב - יש לזהבי איום ברור על העמדה, על משבצת החלוץ המרכזי והכוכב של הקבוצה.

ולכאורה, אין בכך דבר. עבור שחקן בגילו של זהבי, כמעט אנושי שהוא ישחק פחות - גם מקביליו בכל העולם שהגיעו עד הגיל הזה, חווים ירידה מסוימת בדקות המשחק; בין אם בגלל פציעות חוזרות ונשנות, ובין אם בגלל שבסופו של דבר, העולם שייך לצעירים ותמיד יש שחקנים רעננים ולוהטים יותר. ובכל זאת, הסיטואציה של זהבי היא ייחודית - בגלל התדמית של זהבי כלפי חוץ, ובגלל הדרך שבה הוא רואה את עצמו.

האמת היא שהאירוע עצמו במגרש באשדוד, לפחות בעיניי, פחות חשוב - התסכול של זהבי ממעמדו ברור, והוא ככל הנראה נובע בעיקר מעצמו, מהרצון להיות טוב יותר ומשפיע יותר על המשחק. מה שבטוח, זה שהוא מחייב את שני הצדדים בסיפור - ערן זהבי וז'רקו לאזטיץ' - לתיאום ציפיות אחר. שניהם זקוקים אחד לשני - ושניהם גם לא הולכים לשום מקום בזמן הקרוב. ולדעתי, זה גם הזמן של זהבי להכיר שיש לו מעמד חדש.

את מה שזהבי נתן לכדורגל הישראלי בכלל, ולמכבי תל אביב בפרט, אף אחד לא יכול ולא צריך לקחת. הוא נכתב בספרי הזהב של המועדון, ולדעתי הוא גם קיבע את מקומו כאחד הגדולים בהיסטוריית הכדורגל שלנו. אבל הוא לא יכול להמשיך להיות הקטר שסוחב את המועדון הצהוב, גם עכשיו. השילוב בין הגיל המתקדם לבין האלטרנטיבות - צריך לגרום לזהבי להבין את מה שהבינו לא מעט ממקביליו; העולם השתנה, והוא צריך להשתנות יחד איתו.

הקריירה של ערן זהבי, כסיפור הספורטיבי הכי גדול שהיה כאן, נמצאת בפרק האחרון שלה. עברנו את כל השלבים - רמה"ש והפועל, הגול בטדי והמספרת בליון, פאלרמו והקאמבק לארץ, האליפויות במכבי והגול בבאזל, סין והולנד, החזרה והאליפות בעונה שעברה. עכשיו נשאלת השאלה היחידה - איך כל זה ייגמר?

ולדעתי, מן הראוי שלסיפור הזה יהיה סוף טוב. סוף של השלמה, שבו גם אם זהבי משחק פחות, הוא תורם לא פחות - כמנהיג ו"מנטור" לשחקנים הצעירים, וכמי שנותן את שלו גם כמי שעולה מהספסל. ומעל הכל, כשהוא שוב אלוף המדינה, בפעם החמישית עם מכבי - ושישית בסך הכל.

הפרופורציות האלה לא יפחיחו ממנו כבוד, אלא רק יוסיפו לו. ובעיקר, הם יתנו את ההזדמנות להיפרד מזהבי כמו שצריך - כווינר הגדול שהוא היה, ונשאר.