על גאווה ודעה קדומה: הפספוס הגדול של ארסנל מול מנצ'סטר סיטי

אחרי שנתיים בהן אפשר היה לרשום את המקום השני ואת העובדה שרצה כתף אל כתף לצד מנצ'סטר סיטי כסוג של הישג עבורה, בטח בעונת 2022/23, ארסנל ומיקל ארטטה הגיעו לפתיחת העונה החדשה בפרמיירליג, כאשר הם יודעים שכל דבר פרט לאליפות יהווה כישלון. נכון, כל עוד פפ גווארדיולה במנצ'סטר סיטי הנוכחית, נראה שה"תואר הוא שלה להפסיד", אך בכל זאת, לא מעט פרשנים סימנו את התותחנים כפייבוריטים בתחילת השנה. שילוב אולי של רצון לראות אלופה חדשה, התהליך שעוברת ארסנל, השלד שנשאר, והעובדה שבחלקים גדולים של העונה שעברה, בטח בשליש האחרון שלה, היא באמת נראתה כמו הקבוצה הכי טובה באנגליה.

אבל כדי לזכות בתואר, בטח אחרי 20 שנה ובטח נגד השושלת הגדולה בתולדות הפרמיירליג, יש כמה מבחנים שאתה צריך לעבור וכמה מוקשים לדלג עליהם, והמשמעותי מכולם כנראה עבור התותחנים, היה לנצח את מנצ'סטר סיטי באיתיחאד, אצטדיון שהם לא ניצחו בו מאז 2015. הרי לא מדובר כאן רק בשלוש נקודות, המשמעות היא גדולה הרבה יותר. זה "להוריד את ראש הדרקון", לנצח את הבלתי מנוצחת בבית שלה, ועבור מיקל ארטטה, זה גם לגבור על מורו ורבו, פפ גווארדיולה. שלוש נקודות באיתיחאד, גם אם הן מושגות רק במחזור ה-5, הן הרבה יותר מניצחון. וארסנל? היא הייתה כל כך קרובה לעשות את זה, כל כך קרובה. אבל בסוף, בסוף היא עשתה ארסנל.

לצערנו, אי אפשר לדבר על מה שראינו במשחק הזה, בלי לדבר על המייקל אוליבר שבחדר, השופט שכמו לא מעט שופטי פרמיירליג פשוט בא לגנוב את ההצגה. אני לא אוהב את הנרטיב של "סיטי קונה שופטים" או בכלל כל קונספירציה שמחפשת סיבה לטעויות. הרחקה דומה לזו של טרוסאר, ראינו גם במשחק של ארסנל נגד ברייטון לפני שני מחזורים, כאשר דקלן רייס ראה צהוב שני על בעיטה בכדור אחרי השריקה, בדיוק כמו הבלגי אתמול, ובכלל, בעקבות ההוראות החדשות של פיפ"א, ראינו לאחרונה כמה מקרים של שחקנים שקיבלו צהוב ואף הורחקו בעקבות כך שמחו מול השופט, כאשר על פי ההוראה החדשה, רק קפטן הקבוצה יכול לדבר על השופט. אז כן, כבוד למי שמנהל את המשחק ונהלים ברורים הם דבר חשוב, וטרוסאר שלא למד ממקרה רייס צריך קודם כל להאשים את עצמו, אבל עבורנו, אוהדי הכדורגל, הרגע הזה פשוט חירב את המשחק, אין מילה אחרת.

אחרי מחצית ראשונה סוערת, שכללה שער מהיר של הולאנד שאחריו היה נראה שסיטי הולכת לפרק את ארסנל, הגיעה פציעה של רודרי, ואת ההשפעה שלה אפשר היה לראות מיד. נדמה שהחשיבות של הספרדי כל כך מאגית עבור האלופה האנגלית, שכל דקה שהוא לא על המגרש גורמת לה להיראות פגיעה. ארסנל ניצלה את זה מהר, קלאפיורי כבש שער נפלא, ועוד במחצית הראשונה, קיבלנו שער נגיחה של גבריאל שכולו מלאכת מחשבת ומהלך שכאילו נלקח ממחברת הכדורסל של פיל ג'קסון. יש מי שטוען שהייתה שם חסימה לא חוקית על אדרסון, אבל זה פשוט היה מהלך כדורגל יפהפה.

ואז, אז הגיעה ההחלטה ההיא של אוליבר, וכל מה שקיבלנו במחצית השנייה היו 45 דקות (ועוד 8 של תוספת זמן), בהן ארסנל ויתרה לחלוטין על כל ניסיון לעבור את החצי, ומנצ'סטר סיטי פשוט התמסרה על קו רחבת ה-16 שלה. זה לא היה נעים לצפייה, זה בטח לא הזכיר משחק עונה בליגה הטובה בעולם, אבל ארסנל וארטטה היו חדורי מטרה, ומבחינתם, ב-10 שחקנים, כל האמצעים היו כשרים כדי להוריד את הדרקון, ולגבור סוף סוף על ה"מפלצת" בבית שלה. וזה כבר היה שם, הם נגעו בזה, הם הרגישו את המחסום הזה מתנפץ, ובדרך הכי מתוקה שיש. סיטי לא הייתה באיזור, היא לא הגיעה כמעט לשום מצב ראוי, היא נראתה מתוסכלת, מיואשת, כמעט משלימה עם גורלה. אבל לא סיטי הזאת, כנראה לא אף קבוצה של פפ גווארדיולה, כי בינינו, כל מי שצפה במשחק הזה, ידע באיזשהו מקום שבקרן האחרונה הזאת, במהלך האחרון במשחק, זה יגיע. וזה הגיע, עם ערבובייה ברחבה, עם כדור תוהה, ועם כדור שנכנס לרשת, ומנע מארסנל ניצחון שהוא הרבה יותר מניצחון.

בפרמיירליג של העידן הנוכחי, עידן פפ גווארדיולה, הרף לזכות באליפות הוא להיות מושלמים כמעט לאורך כל העונה. אין מקום לנפילות, מהמחזור הראשון ועד האחרון. ליברפול, היחידה שהצליחה בחמש השנים האחרונות למנוע אליפות מסיטי, עשתה זאת בעונה בה ניצחה 26 משחקים ב-27 המחזורים הראשונים. בעונה שעברה, ארסנל איבדה נקודות בשבעה משחקים ב-20 המחזורים הראשונים, ובחצי השני של העונה, ניצחה 16 מ-18 המחזורים הבאים. זה לא הספיק לה כידוע לתואר. אז אחרי חמישה מחזורים, לארסנל יש 11 נקודות, והיא רחוקה בסך הכל שתי נקודות מהפסגה, ואנחנו בקושי בהתחלת העונה, אבל אחרי מה שקיבלנו אתמול באיתיחאד, ארטטה ואוהדי התותחנים יכולים להיות מלאים בגאווה, אבל הדיעה הקדומה, וכל מה שאנחנו חושבים על ארסנל שתמיד מפשלת הרגעי האמת, עדיין שם.