כיילב דרסל לעולם לא יהיה מייקל פלפס, והוא בסדר עם זה
אחרי שההשוואות גרמו לקריסה, שחיין העל חזר ליהנות. יבוא לביטוי בפריז?
כיילב דרסל הוא אולי הספורטאי הגדול ביותר שאתם לא מכירים. האמריקאי בן ה-27 זכה בחמש מדליות זהב בטוקיו, מחזיק בשיא מדליות הזהב באליפות העולם בשחייה עם שבע ב-2017 ואז שש ב-2019, ומחזיק שיאי עולם עד היום ב-100 מ' פרפר, 50 מ' חופשי ו-100 מ' מעורב אישי. לפי כל פרמטר, הוא שחיין גדול. היסטורי ואחרי כמה שנים לא פשוטות, הוא ניצח במקצים ב-50 מ' חופשי ו-100 מ' פרפר במבחנים האמריקאים.
הוא עשה הרבה דברים נכון, אבל הוא לא מייקל פלפס. הוא לא יגיע לשיאי המדליות האולימפיות או 8 מדליות הזהב באולימפיאדה אחת של פלפס, והוא לא אייקון עולמי כמו פלפס. בהתאמה, השחיין הגדול בכל הזמנים שווה 100 מיליון דולר. דרסל שווה 5 מיליון בלבד. ההשוואות, באופן טבעי, לא פסקו. התקשורת והאוהדים האמריקאים היו צמאים לשחיין שייכנס לנעליים הגדולות של פלפס, ודרסל נאלץ להתמודד איתן גם במהלך האולימפיאדה.
"אני חושב שההשוואה לא הוגנת. מייקל שחיין טוב ממני, אין לי בעיה להגיד את זה. הוא היה ברמה אחרת", אמר על כך דרסל בכנות, "יש לי מטרות משל עצמי. אני רוצה להיות נהדר, ואני לא צריך להשוות את עצמי למייקל בשביל להיות כזה. אני בסדר עם זה שאנשים ישוו אותי אליו". פלפס היה שחיין מגוון יותר, כזה שלקח מדליות זהב ב-200 ו-400 מ' מעורב אישי בלי מאמץ, בזמן שדרסל היה פחות שלם ממנו וכלל לא שחה במרחק הכפול למעורב אישי.
למרות זאת, הוא התקרב לשלמות. אליפויות עולם עתירות מדליות זהב הפכו אותו לשם החם בעולם השחייה, ויכול להיות שאלמלא הדחייה של טוקיו בשנה, היינו רואים אפילו יותר מ-5 מדליות באותה אולימפיאדה. במקביל, הם גבו ממנו מחיר אנושי כבד.
אחרי המשחקים האולימפיים של 2021, דרסל שחה במבחנים האמריקאיים לפני אליפות העולם בשחייה וכיוון ל-4 מדליות זהב. הוא היה חלק מהנבחרת האמריקאית שזכתה ב-4x100 מ' חופשי וזכה ב-50 מ' פרפר, עד שביום הרביעי של האליפות הוא הגיע למקום השני במוקדמות ה-100 מ' חופשי, מקצה בו זכה בטוקיו. בין משחי הבוקר לערב הוא משך את שמו מהתחרות מסיבות "בריאותיות", ולא חזר לבריכה במשך שמונה חודשים.
"אור הזרקורים והציפייה לזכייה פעם אחרי פעם הובילו למחיר גבוה מדי", נכתב ב-WWD. דרסל עצמו אמר שהוא הבין שהוא צריך עזרה, ולכן, בזמן שנות השיא שלו כשחיין, לקח צעד אחורה מהבריכה. הוא חזר להתאמן בפברואר 2023 ולא הצליח להעפיל לאליפות העולם בשחייה. "לא הצלחתי להתמודד עם הלחץ. לא הייתי בנוי לזה שמיליונים רואים את האולימפיאדה. אני מעלה פוסט לאינסטגרם פעם בתקופה ואז מוחק את האפליקציה. אין לי בעיה עם המים, יש לי בעיה עם הספורט. הבריכה היא המקום השקט בעולם. ברגע שאתה שוחה, כל מה שמסביבך מתנקה. אתה לא שומע כלום, גם כשיש קהל".
דרסל חזר לאחר מכן, לאחר שהפך לאב ומצא מחדש את הניצוץ שהכניס אותו לבריכה. הוא אמר בעצמו ש"רציתי לחזור לנקודה בה הייתי בגיל חמש. רק לשחות, בלי שום דבר מעבר. לא הייתה תקשורת, לאף אחד לא היה אכפת איך הרגשתי. רק לשחות. אני מבין שמחפשים את היורש למייקל פלפס, אבל זה לא אני. אין לי בעיה להודות בזה. עברתי גם את הציפיות שהיו לי מעצמי כשחיין".
הוא ממשיך לכתוב את הסיפור הזה, אחרי שזכה לתואר "הספרינטר הגדול בתולדות השחייה האמריקאית". בגובה 1.88 מ' ועם רמות אנרגיה לא יאומנו, הוא שחיין של מקצים קצרים, כזה שבקפיצה יכול להשיג יתרון ולהתניע מעל השאר. ברגע שהוא מרים את הראש מעל המים, הוא הרבה מעל האחרים. על פניו, זה היה אמור להפוך אותו לבלתי מנוצח.
למציאות היו תוכניות אחרות, וכאן, גם כאן, נכנס פלפס. השחיין האמריקאי, מועמד ראוי לתואר הספורטאי הגדול בהיסטוריה או לכל הפחות מהדומיננטיים ביותר, התמודד באופן מתוקשר עם דיכאונות והיה, אולי, ספורטאי-העל הראשון שמדבר עליהם באופן פומבי. יכול להיות שזאת המורשת האמיתית שלו, יותר מההישגים באולימפיאדות של 2004, 2008, 2012 ו-2016, בה דרסל קפץ לבריכה ראשון ופלפס אחריו בגמר השליחים ב-100 מ' חופשי.
כבר מאז התחילו ההשוואות, שלא הפסיקו עד היום. האתר האולימפי של NBC מגדיר את דרסל, גם עכשיו, כ"שחיין האמריקאי הטוב ביותר מאז מייקל פלפס". דרסל אף הודה שהוא דיבר עם פלפס יותר מאשר עם אשתו במהלך המשחקים האולימפיים של 2021, ושהוא שימש כמעין מנטור עבורו. "הוא היה שם כשהייתי צריך", אמר דרסל. ברגע ויראלי אחד במבחנים האולימפיים האמריקאיים פלפס, בתפקיד הפרשן, נצפה חסר מילים כשדרסל ניצח בפוטו-פיניש ב-100 מ' פרפר, משחה בו פלפס זכה 4 פעמים ברצף במדליית הזהב האולימפית ואז במדליית הכסף בשוויון משולש ב-2016.
דרסל אף פעם לא יהיה אדם ששווה מאה מיליון דולר, לא יגיח לתפקידי אורח ב-Suits או הפמלייה ולא יופיע בסטארדיי נייט לייב. הוא יהיה "סתם" שחיין טוב מאוד, שלצערו נולד בדור של הגדול בכל הזמנים. השאלה המעניינת שמגיעה עם סיפורו של דרסל, שימשיך מול עינינו בבריכה האולימפית בפריז, היא החובה שלנו, אוהדי ואנשי הספורט, שרצים לסמן כל אחד כ"ג'ורדן הבא", "בולט הבא" או פלפס הבא. מתי בפעם האחרונה עצרנו לחשוב על כל השחקנים שנקברו בגיל מוקדם מדי תחת הר של ציפיות דמיוניות? על כל הילדים עם הדריבל ותספורת הפטרייה שסומנו כ"מסי הבא" בעשור בו הפרעוש הפיל אנשים מהרגליים עם הכדור?
יש רשימה ארוכה ועגומה מדי כדי שנוכל לחפור בה במקרה של היורשים האלה, והדיונים האלה לא יפסיקו אף פעם, גם אם הם חוטאים לאמת. למעשה, ייתכן שהם הופכים את סיפורי הספורט הגדולים לגדולים יותר. לברון ג'יימס בן ה-15 הופיע ב-2003 על שער ספורט אילוסטרייטד כ"נבחר" ומנסה לזכות במדליית הזהב השלישית שלו בזמן שאנחנו מדברים. קיליאן אמבפה היה השחקן הטוב במונדיאל בגיל 19. הספורטאים הגדולים באמת, אלה שנספר עליהם לנכדים שלנו, הם כאלה שמצליחים להשתחרר מההשוואות האלה. גם פלפס התמודד עם ההשוואות למארק ספיץ וניפץ אותן בהצלחה.
זה לא אומר שהשאר לוזרים. כיילב דרסל, כנראה, לא שחיין שנספר עליו לנכדים שלנו. לא שחיין שהמקצים שלו ירוצו ב-5 גולד ביום הולדתו בכל שנה במאה הקרובה, אבל הוא אלוף אולימפי ואחד הטובים בהיסטוריה. אם זה לא מספיק, אז מה כן?