זקוקים לגיבור: גלוך נכנס לוואקום בכדורגל

בואו נודה על האמת: טורניר הכדורגל האולימפי, למרות הזוהר שיש כלפיו היום, הוא בן חורג של טורנירי הכדורגל הבינלאומיים. הוא לא קרנבלי כמו המונדיאל, הוא לא מהודק וסקסי כמו היורו - רוב השחקנים שיעלו על הדשא בטורניר הכדורגל הקרוב הם אלמוניים לחלוטין עבור רובנו. יש מעט מאוד כוכבי כדורגל עולמיים שייקחו בו חלק, בגלל ניגוד האינטרסים המובנה של פיפ"א, שלא רצתה תחרות עם המונדיאל - והותירה את האולימפיאדה עם שחקנים עד גיל 23 (וחריגי גיל, שהם בדרך כלל שחקנים שהשיא מאחוריהם ובאים כדי לסמן עוד "וי").

אבל לפחות במובן הישראלי, הטורניר האולימפי הופך להיות אבן דרך משמעותית. כי זה יהיה רגע השיא של נבחרת שרצה איתנו, בעצם, כבר שנתיים: מקיץ 2022, שבו היא שיחקה באליפות אירופה עד גיל 19 והגיעה עד הגמר; דרך הקיץ שעבר, הקיץ של ה"מונדיאליטו" (חצי גמר!) - ואחר כך של חצי גמר נוסף, ביורו עד גיל 21 - ועכשיו, פריז. זה לא יורו או מונדיאל, אבל זה הכי קרוב לטורניר בינלאומי גדול שהגענו אליו אי פעם.

והנבחרת הזאת היא סיפור בהמשכים. נבחרת שקמה מאלמוניות כמעט מוחלטת בקיץ 2022, והזריקה לכדורגל הישראלי דור חדש של גיבורים: סתיו למקין, רוי רביבו, אור ישראלוב, אל ים קנצפולסקי, תאי עבד - שאחריהם באו חמזה שיבלי, ענאן חלאיילי ודור תורג'מן בקמפיין המונדיאליטו. ברגע אחד, פרצו אל התודעה הישראלית שחקנים שהיו יחסית אלמונים - ניצלו את הוואקום, והפכו לדור צעיר ולוהט שהחזיר את ההדר למושג "נבחרת ישראל", אחרי שנים של שפל. והסמל המובהק לזינוק הזה - הוא אוסקר גלוך.

זה די מדהים כשחושבים על זה, אבל בעצם הסיפור של גלוך ושלנו הוא בסך הכל בן קצת יותר משנתיים. באפריל 2022, מלאדן קרסטאיץ' נתן לו את המקום בהרכב מכבי תל אביב מול מכבי חיפה (החלטה שאי אפשר להפריז בחשיבותה לגבי הכדורגל הישראלי כולו), ומאז הוא במסלול של נסיקה. בקיץ הוא כבר הוביל את נבחרת הנוער לגמר היורו (כולל שער פנטסטי נגד אנגליה), התקדם במכבי ת"א, נמכר בסכום גבוה לרד בול זלצבורג קנה לעצמו מקום אפילו בנבחרת הבוגרת וכיכב ביורו עד גיל 21. על אותו המסלול בדיוק, גלוך הפך לכוכב כדורגל ישראלי במלוא מובן המילה. והוא רק בן 20.

ובכל זאת, למעט אותו גול מטורף בטרנאבה - לגלוך חסר את הרגע שלו בנבחרת, שיעלה אותו לדרגת סמל לאומי. ביורו עד גיל 21 גלוך היה, אבל די עמד בצל של דור תורג'מן, עמרי גנדלמן או דניאל פרץ. בנבחרת הבוגרת, במסגרת הקמפיין הכושל שלה, זה גם לא עבד. היה "כמעט" ענק ברומניה, אבל בסוף זה נגמר באכזבה. אוסקר גלוך מגיע לאולימפיאדה הזאת רעב כפי שלא היה - להפוך מעוד שחקן טוב, ואפילו עילוי כדורגל, למישהו שייחקק בהיסטוריה הישראלית.

גלוך מגיע לאליפות הזאת כשהוא בשיאו - ברמה האישית, הוא סוגר עונה של 9 שערים ולא פחות מ-18 בישולים במדי זלצבורג (לצד העובדה שהיא, בסופו של דבר, לא זכתה באליפות), ובניגוד למערכת היחסים הקצת מוזרה שלו עם אלון חזן (כולל ההחלטה לא לפתוח איתו במשחק ההכרעה נגד איסלנד), גיא לוזון כבר הוכיח שהוא שם אצל גלוך את המפתחות. כלומר, כל התנאים הבשילו לקראת הרגע שבו גלוך יכתוב את הפרק הבא בקריירה. מכבי חיפה, וטרנאבה, ומעבר יוקרתי, וגול נגד אינטר בסאן סירו - ועכשיו עיר האורות מחכה לו.

מנגד, לצד האופטימיות הגדולה - יש גם חשש. כי לצד הכדורגל הנהדר שהוא מציג, הוא בפעם הראשונה צריך להתמודד גם עם ציפיות. גלוך, בשנים האחרונות, בעיקר התבלט כמישהו שלא היה תחת אור הזרקורים. כמישהו שעוד לא מוכר עד הסוף, ויכול להפתיע לטובה. באולימפיאדה הזאת, ברור לחלוטין שהוא ה"אלפא" - הוא השחקן שמצפים ממנו. אבל זה נראטיב שאנחנו רואים לא מעט בכדורגל העולמי - הגיל הממוצע של הכוכבים הולך ויורד, וגם שחקנים בגילאי העשרה (אפרופו, להבדיל, לאמין ימאל או ג'וד בלינגהאם) צריכים להתמודד עם המעמסה הזאת. ולפעמים, דווקא הגיל הצעיר יכול להוות יתרון.

ומה שמספק אופטימיות בנושא הזה, הוא העובדה שגלוך - תמיד - הראה אומץ. "משחק ההתגלות" שלו, באפריל 2022 נגד מכבי חיפה, היה דוגמא מובהקת. גלוך אמנם היה מוכר לשוחרי ליגת הנוער, או לאוהדי מכבי תל אביב (שם הוא סומן כפרוספקט בגיל מאוד מוקדם), אבל הוא עוד לא היה מוכר למיינסטרים. והמשחק שלו נגד חיפה, כולל הגול שכבש, היה חסר פחד - הוא הלך עם הכדור, הוא ניצל הזדמנויות, הוא היה שם. וכך זה עובר כחוט השני בכל משחק שבו ראיתי את גלוך. העובדה שהוא נוכח בכל רגע, מביא את היכולות שלו למקסימום תמיד.