קצת כמו נבחרת צרפת שלשום, גם אנגליה אתמול מציעה את הדיסוננס הגדול: זה שבין יכולת להישגיות. מבחינת יכולת, אין חולק על זה שאנגליה - לאורך כל הטורניר - מאכזבת. לא היה לה משחק שלם אחד טוב, היא נזקקה בעיקר לניסים (פה גול מטורף של בלינגהאם, שם עצירת פנדל גדולה של פיקפורד), ומעל הכל - יש תחושה של פער מטורף בין מה שהנבחרת הזאת מסוגלת לתת, לבין מה שהיא נותנת בפועל.
אבל הנה האירוניה של הכדורגל, ואולי גם המקריות שלו: אותה נבחרת בדיוק נמצאת בחצי גמר יורו 2024 - תיאורטית, שני משחקים מגביע היסטורי; מההישג הכי גדול של אנגליה אי פעם בטורניר היורו, והכי טוב שלה בכלל מאז הזכייה המונומנטלית ב-1966. זה סוד הקסם של המשחק, ואולי גם החולשה שלו.
לדעתי, האכזבה מאנגליה בעיקר נוגעת לרף הציפיות שהוצב סביבה. לפני כל טורניר, האומה האנגלית בטוחה ש"הפעם זה שלה"; אבל הפעם, נדמה לי שזה היה על סטרואידים. העונה המטאורית שעבר ג'וד בלינגהאם, היכולת הטובה של בוקאיו סאקה, הזכייה של פיל פודן בתואר שחקן העונה בפרמייר ליג, בשילוב עם ה"כמעט" של גמר היורו הקודם - ייצרו סביב הנבחרת הזאת לחץ, כמו שלא היה המון שנים סביב אנגליה. והפער שבין ציפיות למציאות מייצר אכזבה.
אבל מי שעומד במוקד הביקורת, ובעיניי בצדק, הוא גארת' סאות'גייט. ולדעתי אם אפשר לתמצת במילה אחת את הבעיה של המאמן האנגלי - הרי שזו שמרנות. האירוניה ההיסטורית היא שדווקא אחרי שבוע שבו בפוליטיקה הבריטית המפלגה השמרנית ספגה תבוסה מהדהדת, בנבחרת אנגליה נראה שהשמרנים חזק באופנה (על משקל אלון עדר). סאות'גייט, בעיניי, צמוד מדי להרגלים שלו - לחבורת שחקנים מאוד ספציפית שהוא מאמין בה, וגם כשהוא לא מקבל ממנה את התוצרת, חושש מאוד משינוי.
זו, הרי, ההגדרה של שמרנות - פחד משינויים. התחושה שצריך להתייחס למציאות בתור אתגר, ולאו דווקא בתור הזדמנות. שכל שינוי הוא לרעה, ושעדיף להיצמד לסדר הקיים - שכן, חס וחלילה, כולנו ניבלע בתוך כאוס. גם במשחק אתמול, למרות שאנגליה שיחקה לא טוב 75 דקות, הוא נזכר לעשות את השינויים רק כשהוא היה מוכרח - אחרי שבריל אמבולו כבש את ה-0:1 לשווייץ. אם אנגליה לא מילולית עם הגב אל הקיר, הוא פשוט לא מוכן לזוז מהעקרונות הבסיסיים שהוא הציב לפניו. גם אם העובדות מראות לגמרי אחרת.
והדבר הכי משוגע בכל הסיפור, הוא שכל פעם שסאות'גייט כן סטה מהשיטה - הוא הרוויח. הדוגמא המובהקת היא כמובן קול פאלמר, שבכל פעם שעלה מהספסל - תמיד בדקות האחרונות, כמובן, רגע לפני שהסיכויים אפסו סופית - הוא תמיד מספק תוצרת. מייצר מצבים, מניע את המשחק, עושה משהו חוץ מלזרוק את הכדורים לתוך הקיר, שוב ושוב ושוב (ושוב). כמה סמלית היא העובדה ששער הניצחון נגד סלובקיה, למשל, הגיע מאברצ'י אזה ואיבן טוני - שני שחקני ספסל, שזוכים למעט מאוד התייחסות בטורניר הזה. הוא נתן להם מעט מאוד, והם בתגובה הצילו לו את הטורניר.
והשאלה המתבקשת היא מה קורה כאשר אתה נפגש עם המציאות. מה קורה כאשר אתה מבין שהקונספציה שבאת איתה מראש לחלוטין לא עובדת, ונדרש שינוי. שם אמור להיות התפקיד של מאמן, בטח מאמן לאומי ששם ניהול המשחק הוא הרוב המוחץ של העובדה. וסאות'גייט, פעמים רבות, פשוט קופא. בחמישה משחקים של אנגליה בטורניר, הוא ביצע רק שני חילופים לפני הדקה ה-60. וזה, כשהנבחרת האנגלית הציגה אולי עשר דקות מוצלחות של כדורגל במשך טורניר שלם. והעיכוב הזה בתגובה למציאות הוא בעוכריו - מתישהו, כשאנגליה תפגוש נבחרת מהסוג שצריך לעבור כדי לקחת גביע, הוא עוד עלול לשלם עליו ביוקר.
כי כדורגל, בסוף, הוא לא משחק של שמרנים. כן, יוון של 2004 אולי הצליחה להשתמש בשמרנות כשיטת עבודה - אבל לרוב, זה לא הולך. גם אם מושכים את הבלוף יותר זמן, בסוף מי שמנצח - בוודאי מי שמצליח לאורך זמן - הוא שזה שמסוגל להעז, להשתנות עם הזמן, ולצאת מהתבנית הרגילה.
לאנגליה יהיו שתי ברירות עד סוף הטורניר הזה: להשתנות, או לסיים עם עוד מפח נפש. ומכיוון שעד כה, המאמן שלה לא הוכיח נכונות גדולה לשינוי, כנראה שהשמחה האנגלית - שוב - תהיה קצרת מועד.
הלוואי שלא.