רק אל תפשלי: תג הפייבוריטית של אנגליה מוצדק?

בזכות ג'וד, אבל גם בעזרת השינוי המהותי מאוד שעברו 3 האריות מאז גמר 21', הפכה אנגליה – בצוותא עם צרפת - לאחת משתי הפייבוריטיות בגרמניה 24. את המיתוג הזה ניתן להבין ולקבל בזכות השנים המצויינות של שתיהן בדרך ליורו הזה. אבל את הטענה שאנגליה ניצבת בפני ההזדמנות הגדולה ביותר שלה לזכות בטורניר מונדיאל או יורו מאז השלושער של ג'ף הרסט בגמר גביע העולם מול מערב גרמניה ב-1966, אני דוחה בתוקף. אנגליה כבר קיבלה את הצ'אנס הזה, לפתוח דף חדש ולזכות בבכורה ביורו, לפני שלוש שנים. בביתה.

הלילה בגלזנקירשן היא צריכה להתחיל הכל מחדש. ואמנם, היא מגיעה במצב טוב, עם קבלות על העפלה מרשימה, ועם סגל חדש, תוסס, חיוני ורב פוטנציאל. מהחבורה שעזבה את וומבלי חפויית ראש ב-21', נגרעו בצדק חלוצים חלודים כמו ראחים סטרלינג, מרכוס ראשפורד ודומיניק קלברט לואין, וקשרים ישנוניים ומאכזבים דוגמת קלווין פיליפס, ג'ורדן הנדרסון ומייסון מאונט. לעומת זאת החלטת המנג'ר לוותר על שירותי ג'ק גריליש וג'יידון סאנצ'ו עלולה להתברר כשנויה במחלוקת.

אבל במקום המפוטרים הפך סאותגייט את הקאדר שלו לצוות לעניין בזכות שדרת צעירים מרשימה: החלוצים קול פאלמר מצ'לסי, תגלית העונה בפרמיירליג, אברצ'י אזה (פאלאס), ג'ארוד בואן (ווסטהאם) ואנתוני גורדון (ניוקאסל), הקשרים קובי מאיינו (בן 19, מנצ'סטר יונייטד) קונור גאלאגר (צ'לסי) ואדם וורטון (שניהם מפאלאס). ויש גם פיקנטריה ססגונית: בתפקיד התפנית בעלילה קבלו את טרנט אלכסנדר ארנולד, מגן ליברפול הורסטילי והכובש (תרתי משמע), שספג מסאותגייט בעבר ביקורת נוקבת, הושאר מחוץ לסגל הלאומי ביורו הקודם, עבר בליברפול מתיחת פנים ממגן לקשר, ולא רק שזכה לזימון מחודש – אלא שהוא כנראה הפייבוריט של המנג'ר הערב בקישור לצד רייס. 

וגם בעזרת כל היופי והאופי הזה, לאנגליה אין שום ביטוח. היא עדיין זקוקה להתנערות מאסיבית מהיסטוריית המחדלים הסיטונאיים שלה, ויש לה גם נקודות תורפה. האור של בלינגהאם מלך הליגה הספרדית, הנוגה של פיל פודן כדורגלן העונה של הליגה האנגלית, והמחץ של הארי קיין, מלך השערים של הליגה הגרמנית – לא יספיק לסייע לה אם החשד שהיא נעדרת את אותו עומק, זוהר ובעיקר ביטחון באגף האחורי שלה, יתברר כמציאותי.

לרבים זה יישמע מגוחך, אבל יכול להיות שחסרונו של הארי מגווייר –  הבדיחה המהלכת (כי הוא לא יכול לרוץ) של אוהדי מנצ'סטר יונייטד – יתברר כגורלי ביותר עבורה. מגווייר היה באנקר בהרכב של סאותגייט, והפלא ופלא, עשה מלאכה נאותה. בלעדיו, בלי בן צ'ילוול וריס ג'יימס הפצועים, ולוק שואו, שהיה מעולה אך מגיע לטורניר הזה אחרי עונה רוויית החלמות, ההגנה האנגלית יוצאת הפעם למערכה במתכונת רעננה.

קייל ווקר, ג'ון סטונס (שנע ונד לאחרונה בין הקישור לעורף וגם נפצע ואולי לא החלים במאה אחוז רגע לפני היורו), מרק גוהי (לרבים הבלם של קריסטל פאלאס הוא עדיין בבחינת "מי?") וקיראן טריפייר (שמשחק בשמאל בעמדה הפחות טובה שלו ובלי תכונות רגל שמאל ראויות). עם כל הכבוד לטריות של הפרי הזה, טמונה בו גם סכנה של חוסר הבשלה. גם המחליפים האפשריים מאחור הם בבחינת הבוסרי (במדים הלאומיים) והלא ידוע: אזרי קונסה, ג'ו גומז ולואיס דאנק. 

אבל שלושה האריות יכולים לכפר ואפילו להתגבר על המצוקות בעזרת עוד שני אסים. אם תרצו תותחים. או במקרה שלנו תותחנים מארסנל. בקישור האחורי דקלאן רייס הוא נכס אדיר, ובחוד מימין בוקאיו סאקה הוא חלוץ טכני זריז וחד שבאפשרותו לגנוב בקלות את ההצגה מפודן וקיין. וכל אלו וגם אלו מעידים שבסופו של יום, ובתחילתו של עוד מסע רב תקווה ואופטימיות, אנגליה מציגה את הפוטנציאל (הצלול)  ושברו (האפשרי). לא פלא איפוא שהבית השני של "היי ג'וד" מתחיל בשורת העידוד הזו:


סוף