פרופורציות: 5 נק' על העונה שהייתה בליגה

1. המלחמה והזרים. עונת 2023/24 תיזכר, ובצדק, בתור "עונת המלחמה", בדיוק כפי שעונת 2019/20 לנצח תהיה "עונת הקורונה". שני האירועים הללו, להבדיל אלפי הבדלות בנסיבות ובמשמעות שלהם, פערו בור בליבה של העונה - וכתבו את זה שהיא לנצח תיזכר עם סוג של כוכבית. היא לא תוריד מגודל ההישגים, או תטשטש את עוצמת הכשלונות - אבל היא כן תשים את כל האירועים בקונטקסט גדול.

ובדבר אחד, השפעה של המלחמה בהחלט ניכרת - והוא היחס בין קבוצות הכדורגל הישראלי לשחקנים הזרים. ברור לכולם שלכל הפחות בשנים הקרובות, יהיה קשה מאוד להביא לישראל שחקנים זרים רציניים. הכסף של גולדהאר, שחר ואלונה - שידע להביא לארץ שחקנים כמו צ'ארון שרי, אנריק סבוריט, דניאל סונדגרן ואפילו מילסון - כבר לא יהיה תנאי מספק.

עד שמצב המלחמה בגבול הדרומי והצפוני ייפתר, וכנראה שגם לא מעט זמן אחריו, ישראל תתקשה למשוך אליה זרים - הימים שבהם הסוכנים והמאמנים היו יכולים לספר לשחקנים שלהם ש"זה רק שבוע וזה עובר", נעלמו. טבח ה-7.10 היה אירוע מכונן שבו אפילו הישראלים הרגישו את חוסר הביטחון במדינה שלהם; אז מה תגידו על שחקן שבא לכאן כדי לשחק כדורגל?

ובמובן הזה, זה היה סוד הכוח של מכבי תל אביב בעונה הזאת: בניגוד למכבי חיפה, שהיתה צריכה להילחם לא מעט עם הזרים שלה כדי שיחזרו לארץ; הגרעין של הצהובים היה כמעט כולו ישראלי. למעשה, יש רק שני זרים שעומדים בלב הקבוצה הזו - אחד הוא מילסון (מועמד לגיטימי לתואר שחקן העונה), והשני הוא אנריק סבוריט, שלכל בר דעת מובן שאינו נמצא בשיאו.

כל יתר כוכבי האליפות הזו - גבי קניקובסקי, דור פרץ, ערן זהבי וגם יוריס ואן אובריים - הם ישראלים לכל דבר. כאלה שלא חסינים מפני הפחד, אבל בסופו של דבר רואים בישראל את ביתם. ולכן גם לא ימהרו לעזוב, בטח בתנאים המפנקים יחסית שיש להם בקריית שלום. מול חיפה, שהיא קבוצה שמבוססת כמעט לחלוטין על הזרים שלה, זה היה הנוק אאוט - שהחזיר את הכתר לתל אביב, אחרי שלוש שנים.

2. המהפכה הצעירה. גם הקיץ הקרוב, כמו שני הקיצים הקודמים שחווינו, יעמוד בסימן הנבחרות הצעירות שלנו - הפעם, זו תהיה הנבחרת הצעירה של גיא לוזון, שתתמודד לראשונה מאז 1976 במשחקים האולימפיים. ושאלת המבחן הגדולה שעמדה בתחילת העונה (לפני המלחמה ששינתה הכל) היתה "איך ישתלבו השחקנים מהנבחרות האלה בקבוצות שלהם".

ובכן, בסך הכל אפשר לדווח על הצלחה לא מבוטלת. שני הכוכבים הגדולים של נבחרת הנוער במונדיאליטו, ענאן חלאיילי של מכבי חיפה ודור תורג'מן של מכבי תל אביב, הפכו מאלמוניים כמעט מוחלטים - לשחקנים לגיטימיים, ואפילו לכוכבים במידה רבה בליגה שלנו. חלאיילי, בקרוב, אפילו יהפוך לליגיונר. דניאל פרץ, שכיכב בשער הנבחרת עד גיל 21 ביורו, כבר הפך לכזה.

כלומר, אם סביב ההצלחה האדירה של הנבחרות הצעירות היה ספק שקינן בשאלה "עד כמה הם ישחקו, אם בכלל" - הספק הזה ירד מהפרק. הקבוצות הבינו שיש להן מאגר כשרונות לא קטן ביד, והסכימו ללכת עליו - לא מעט פעמים, גם קיבלו על כך תמורה.

המהפכה שבישר אופיר חיים עם ההגעה לגמר היורו עד גיל 19 בקיץ 2022, נראית היום כמעט בכל קבוצה בליגה הבכירה. משהו מהשמרנות הישנה ירד, והבנו שאפשר לתת לשחקנים האלה צ'אנס - בלי לפחד. והמשך של התהליך הזה גם בשנים הבאות, אולי יעזור לנו אפילו ברמת הנבחרת הבוגרת.

3. הקואוץ' הצעיר. מגמה בולטת נוספת השנה היתה בתחום האימון - כאשר הטרנד הנפוץ בליגת העל היה מינוי מאמנים עם רקורד דל, או ללא רקורד בכלל. היציאה של ברק בכר לחו"ל (מי זוכר?) והתמעטות האופציות הזרות במכבי תל אביב, גרמו לכך שהיו מוכנים הרבה יותר להמר. מכבי ת"א הלכה על רובי קין, שפסגת האימון שלו היתה כמאמן-שחקן בליגה ההודית; ומכבי חיפה הלכה על מאמן קבוצת הנוער, מסאי דגו.

האם המגמה הזאת הצליחה? כאן קשה להגיד שזה קרה. דגו וקין עברו שנה מאוד הפכפכה - כזו שלא מאפשרת באמת לאבחן איך הם כמאמנים (גם המלחמה, כמובן, עשתה את שלה בערעור המצב). האם אפשר לומר באמת שהם הצליחו? קין אולי החזיר את האליפות, וזה הישג שאי אפשר לבטל, אבל קשה להגיד שהקבוצה שלו הציגה יכולת יוצאת דופן השנה. דגו אולי הוציא מהקבוצה שלו את המקסימום, אבל לא הצליח להביא לה הישגיות.

וגם מעבר לשתי הגדולות - עופר טסלפפה, שהגיע לראשונה לליגת העל, פוטר והקבוצה שלו ירדה ליגה; אלי לוי נשאר בליגה באופן דרמטי מאוד, בעיקר בשל הקריסה בהפועל ת"א. מנגד, מי שהצליחו הם דווקא המאמנים המנוסים - רוני לוי בהפועל חיפה, שרון מימר בריינה וסלובודאן דראפיץ' בסכנין הם דוגמא למאמנים שעברו דבר או שניים בקריירה, ותרמו מנסיונם לקבוצות שלהם - שדהרו לעונה מוצלחת.

האם זה אומר שמודל המאמן הצעיר מת? גם כאן, כנראה שלמלחמה תהיה השפעה וכנראה נראה עוד מקרים כאלה. אבל אם יש מסקנה מעונת 2023/24 בתחום הזה - היא שאין תחליף לניסיון.

4. הפחתת הנקודות. גם זה משהו שאי אפשר יהיה לנתק מזיכרון העונה הזו - העובדה שכשליש מהליגה, ארבע קבוצות, ספגו העונה הפחתת נקודות כעונש על התנהגות האוהדים שלהם. זו, בסופו של דבר, היתה המטרה - לבטל את עונשי הרדיוס, שהיו איומים בדרכם, ולמצוא עונש חלופי - שאמור היה "להראות לחוליגנים" ו"לגרום להם לשלם".

האם זה עבד? נדמה לי שכל בר דעת מבין שהשיטה הזאת פשטה לרגל לחלוטין. הספורטיביות בליגה נפגעת - בית"ר ירושלים, למשל, נקלעה רק בשל הפחתת הנקודות לקרבות התחתית; מכבי חיפה, מנגד, טוענת לא פעם שלולא הפחתת הנקודות - אולי הקרב על האליפות היה יותר צמוד. אבל יותר מזה - האוהדים האלימים כנראה לא ממש הבינו את הלקח.

כי זה שורש התפיסה הפגומה שעומדת במוקד האחריות השילוחית: ההנחה שהאוהדים הקיצוניים, "האולטראס", קודם כל אוהבים את הקבוצה שלהם. ומצב שבו הקבוצה נפגעת בבית הדין, יגרום להם להיבהל ולשנות את דרכיהם. האמת היא, כמובן, הפוכה - ברוב המקרים, הדבר האחרון שמעניין את האוהדים הקיצוניים הוא הקבוצה.

הם יהיו מוכנים בקלות להקריב את האינטרס של השחקנים על הדשא, לטובת שימור הכוח של עצמם והפרינציפים שלהם. כך שהאחריות השילוחית לא רק שאינה צודקת, היא גם אפילו לא אפקטיבית.

אז מה נשאר? אולי הזדמנות להבין שכוחן של קבוצות על האוהדים שלהם הוא מוגבל. האחריות השילוחית, שלפיה הקהל והמועדון חד הם, בעיקר נראית מיושנת מאוד - וגורמת לא מעט נזק לכדורגל שלנו. הפיתרון האמיתי מוכר לעייפה, וכמעט נשמע כמו קלישאה - אבל חייבים לחזור אליו.

פורעי חוק שיושבים ביציע הם קודם כל פורעי חוק - והם צריכים להיות מטופלים באופן פרטני, בדיוק כמו פורעי חוק שהיו עושים את זה בהופעה במועדון ה"זאפה". רק כשהעבריינים ישלמו בעצמם על המעשים של עצמם, ולא יתחבאו מאחורי המועדון שלהם, אולי נראה שינוי.

5. השוערים. גם זו אולי לא מגמה מכוונת, אבל נפוצה למדי - ואקום לא קטן נפער בישראל בכל הקשור לעמדת השוער. שני שוערי ליגה מצוינים, אחרי הכל, עזבו אותה בקיץ - עומרי גלזר הצטרף לברק בכר בכוכב האדום, דניאל פרץ הלך להגשים חלום בבאיירן מינכן. והתחושה היא שהקבוצות הבכירות עדיין לא מצאו את המחליפים. אם פעם אמרו ששוער הוא "חצי קבוצה", העונה הליגה הוכיחה שאפשר להסתדר עם שוערים בינוניים.

מכבי תל אביב התלבטה בין אורלנדו מוסקרה ורועי משפתי (ובחרה באחרון), ורצה לאליפות עם שני שוערים שאיש לא חשב שיעמדו בשער שלה לפני שנה. מכבי חיפה לא מצאה תחליף לג'וש כהן, אז הקפיצה את שריף כיוף - שאולי יום אחד יהיה שוער גדול, אבל בינתיים לא הוכיח גדולות ונצורות. והפועל באר שבע? היא ניסתה להביא את אופיר מרציאנו, אבל מהר מאוד גילתה שעדיף לה בכלל עם ניב אליאסי - שהוקפץ ממחלקת הנוער, והוא מועמד טוב מאוד לתואר שוער העונה.

מה זה מלמד? בעיקר על כך שאולי הקלישאה הישנה על השוערים קצת לא נכונה היום. כן, לשוערים גדולים עדיין יש השפעה, אבל הכדורגל השתנה - ומשמעות החולייה האחורית כולה גוברת על שוער, טוב או פחות טוב ככל שיהיה. ובהינתן העובדה ששוערים זרים יהיה קשה להביא בקרוב, והעובדה שהשוערים הבכירים כבר לא כאן, אולי הזמן יהיה פשוט לגדל שוערים - ולתת להם לגדול, וגם לטעות, עד שיתפתחו להיות מספר אחד.