כך ניצל אביו של פרשן ה-NBA מאימת הנאצים
המעצר במולדובה והמפגש המרגש ברומניה: על ראובן סטיין, אביו של מארק. מתוך הבלוג האישי שלו "The stein line"
ה-15 ביוני 2014, תאריך שיישאר צרוב בזיכרונו של מארק סטיין עד יום מותו. זהו התאריך בו אביו, ראובן סטיין, הלך לעולמו, והקיץ הוא יציין עשור למותו. מארק סטיין הוא אחד מכתבי הספורט הבכירים בארה"ב, מי שמסקר בצורה בולטת ונרחבת את ליגת ה-NBA. וכן, הוא כמובן יהודי, והסיפור של אביו הוא מרתק - כניצול שואה שהגיע לאמריקה וגידל ילד "עם שיגעון ל-NBA", כפי שמארק עצמו הגדיר זאת.
בבלוג האישי שלו, "The stein line", העיתונאי מרבה לספר על העבר של המשפחה שלו, ובכתבה ארוכה שהוא חיבר הוא הרחיב על הסיפור של אביו. "באותו הלילה בו אבא שלי הלך לעולמו, סן אנטוניו השלימה את הניצחון המוחץ בחמישה משחקים בסדרה מול לברון ג'יימס ומיאמי היט, בכדי לזכות באליפות האחרונה של הספרס של גרג פופוביץ'", פתח סטיין.
"אבא שלי כבר היה מחובר למכשירים בבית החולים אחרי מאבק ממושך עם מחלת הסרטן. בין משחק 4 ל-5 טסתי ממיאמי לקליפורניה כדי להיפרד ממנו, למרות שהוא כבר לא כל כך היה יכול להגיב. אחרי זה חזרתי לסן אנטוניו כדי לעבוד כשדר קווים עבור ESPN במשחק 5. יכול להיות שהייתי צריך לוותר על המשחק ולהישאר ליד המיטה שלו, אבל אבא שלי היה אדם שלא מחמיץ משימות בעבודה שלו כמהנדס מכונות, לא משנה מה. ככה הוא גידל אותי. אחרי המשחק צלצלתי וגיליתי שאבא שלי כבר איננו".
שנה לאחר מותו של ראובן, מארק כתב הספד ארוך בבלוג שלו, אך הוא לא פירט באופן מלא על מה שאביו עבר בשנים הראשונות של חייו, כילד שחווה את השואה. שנים לאחר מכן, החליט הכתב הבכיר לחשוף הרבה יותר פרטים, כפי שאביו סיפר לו וכפי שהוא גילה בעצמו.
"את שש השנים הראשונות שלו ראובן העביר כאחד ממאות היהודים שנכלאו בגטו או במחנה ריכוז בטרנסניסטריה (מדינה עצמאית לא מוכרת שנמצאת בשטחה של מולדובה). בהמשך הוא התחבא עם סבתא שלי עד למצב בו שניהם יכלו להגיע לצ'רנוביץ' שבאוקראינה כדי לחכות עד לסיום מלחמת העולם השנייה".
בהמשך סטיין הרחיב. "כשהוא היה בן כמה חודשים בלבד, הוריו של ראובן עברו יחד איתו מבוקרשט למולדובה, בשנת 1940. המעבר הזה הוביל בסופו של דבר למעצר שלהם על ידי חיילים רומנים שמזוהים עם הנאצים. לא ברור כמה סבתא שלי ואבא שלי, שנשארו ביחד, הצליחו להישאר בקשר עם סבא שלי. מה שאני כן יודע הוא שהם הועברו למה שנקרא בזמנו 'מחנה רעב'. הם שרדו איכשהו את התקופה שם ועברו בחזרה לעיר מוגילב (על הגבול של מולדובה-אוקראינה)".
"שוב, עד היום לא ברור לי אם אבא שלי כבר היה מנותק לגמרי מאבא שלו בשלב הזה, אבל אין ספק שהחזרה למוגילב הייתה המפתח להישרדות שלו ושל אמא שלו, שכן כוחות צבא מרוסיה בסופו של דבר שחררו את האזור בשנת 1944. בהמשך נודע לכולם שסבא שלי הפך מאסיר לחייל בצבא הרוסי שנלחם נגד הגרמנים. ראובן כבר היה בן כמעט 4 בשלב זה, ואמא שלו ברחה איתו כדי להימנע ממצב שמכריחים אותה לעבוד במכרה, סיטואציה שהייתה מפרידה בין השניים".
"אבא שלי ברח עם סבתא לצ'רנוביץ', שם משפחה מקומית שהם פגשו הגנה עליהם. היה להם ילד שהיה קרוב לגיל של אבא שלי, והיה תמיד מי שישגיח עליהם בזמן שמנסים גם לפרנס את הבית. שם הם חיכו במשך כשנתיים עד לסיום המלחמה".
"והחלק המשמח ביותר של הסיפור הזה הוא החלק שאני מכיר הכי טוב - כנראה כי כולם רצו ליצור אגדה חיובית סביב העניין ולא להתעסק בעיקר במוות שהרבה אנשים במשפחה חוו (כמו סבתא שלי שאיבדה שני אחים שלה). הם גילו שסבא שלי, החייל בצבא הרוסי, חזר לרומניה, והם בעצמם ניסו להגיע לשם והבינו שהם צריכים כסף בשביל זה. הם תפסו טרמפ על משאית לבוקרשט, וכשהם מצאו את הבית הנכון, סבתא שלי שלחה את אבא לדפוק על הדלת לבד. מי שפתח את הדלת היה אביו, שראה שהילד שעומד בפתח הוא שלו, הילד שהוא חשב שלא יראה יותר לעולם".
כ-150,000 יהודים חיו בגטו ובמחנות הריכוז בטרנסניסטריה, במטרה לשלוח אותם להשמדה באזורים הכבושים על ידי הנאצים באוקראינה. הסיפור של משפחת סטיין הוא אחד הייחודיים עבור יהודים שחוו את השואה באזור הזה, ומארק סטיין הרגיש צורך עז להוציא את הדברים החוצה, בהתחשב בזה שאביו "לא דיבר על הדברים יותר מדי, אולי כדי לא להחזיר את הזיכרונות הרעים שהוא חווה כילד קטן".
את ההשראה לשיתוף של הסיפור כולו סטיין קיבל, על פי הבלוג שלו, משחקן העבר דן גרונפלד (אקס בני השרון, חולון, הפועל ירושלים ובני הרצליה), שהוציא ב-2021 ספר שלם עם הסיפור של המשפחה ניצולת השואה שלו. כמו כן, מארק משתף גם כי הוא קיבל השראה מבנו, ארון, שקיבל מטלה בבית הספר לעשות מחקר על העבר של המשפחה. "כשהבן שלנו שאל שאלות על אבא שלי ומה שהוא עבר, אישתי מצאה מסמך שאבא שלי הכין עם כל הזיכרונות שלו, ולגמרי שכחתי מהקיום שלו".
זה בדיוק המסר שמארק סטיין רצה להעביר בבלוג שלו - לא לחשוש לשתף, כדי שכל העולם יידע, ושהפרטים יהיו חקוקים איפשהו על מנת שהדורות הבאים יוכלו לגשת לזה בקלות. זה בדיוק מה שהוא הרגיש כשהוא שיתף את הכתבה המפורטת, שכן לדבריו: "קיבלתי הזדמנות לעשות עבודה יותר טובה בלתווך לכולם את הפרטים על חייו של אבא שלי. אולי זה לא מספיק חומר בשביל ספר, אבל אני מודה על ההזדמנות ללמוד כל כך הרבה בכל מקרה".