ניצחון הרוח: ספורט תמיד זרם לי בוורידים

ספורט זרם לי בוורידים הרבה לפני שחלמתי. לאחרונה אני חושבת הרבה למה כל כך נמשכתי לעולם הזה בגיל כל כך צעיר, ועל ההשפעה שלו היום על החיים שלי בתור אישה בת 40, אחרי קריירה בספורט תחרותי אולימפי, וגם קריירה קצרה בתור מאמנת נבחרת ישראל לנשים בגלישת רוח. מה ההבדל בין אישה לגבר בספורט? ועוד שאלות על העולם שבו ביליתי רוב חיי.

בית הספר לא היה לי קל, ומכיתה א׳ כבר הרגשתי כישלון ועם יותר מדי אנרגיה בשביל לשבת בכיתה. לעומת זאת, לשחות למדתי בשנייה, לטפס על עצים היה אהבת חיי, וכבר אז הסביבה שלי הבינה שאני - לספורט. הייתי בכל חוג וענף אפשריים, ולא היה ענף אחד שלא הייתי מהמובילים (חוץ מבלט). הייתי חזקה, גבוהה, רזה, ונחושה תמיד לנצח, להיות הטובה ביותר, ולהראות לכולם שאני טובה במשהו.

כל כישלון ״בחיים הרגילים״ חידד ומיקד אותי למקום שבו אני הכי טובה - ספורט. אהבתי להתאמן, אבל הכי אהבתי להתחרות ולהראות מה אני שווה, וזה לא היה תמיד קל. אי אפשר להיות ספורטאי בלי להפסיד, בלי להיכשל ולהרגיש בפנים שאני גרועה במה שאני עושה. ומשם, מהתחתית, כל פעם מחדש למדתי לתקן, לשפר, ולא לחזור על טעויות.

הכישלונות בספורט אינדיבידואלי לימדו אותי את האחריות על הטוב והרע. גיליתי שאני רגישה, פגיעה, וללא ספק בת. תמיד נראה היה לי שההפסדים של הבנים עוברים לידם, ואני קוברת את עצמי. בהמשך הבנתי שזה לא נכון, אבל יש הבדל מאוד גדול באיך שאני מסתכלת על הדברים ואיך שהבנים שלידי מסתכלים, למרות שבחרתי לנסות להיות כמו הבנים (רק בבגרותי הבנתי את המחיר).

היחס של המאמנים היה שווה לבנים ואליי, ומאוד אהבתי את זה. היו שנים שהייתי אלופת ישראל לנשים, ושנתיים ברציפות גם מקום שני בגברים וממש אהבתי לנצח אותם. הרקע שנתתי פה זה בגלל שחשוב לי לציין את העובדה שגברים ונשים שונים מאוד זה מזה בפן המנטלי, בתפיסה הכללית של ספורט ובסיבות למה אני רוצה לנצח, למה אני פה בכלל ומה מניע חוץ מלהביא ניצחון.

כמאמנת נפלו לי הרבה אסימונים, ויכולתי להסתכל ולהרגיש מהצד על הספורטאים. להחזיק נבחרת נשים זה עם הרבה מאוד רגש. למרות שכל אחת שונה מהשנייה, יש את הקו הכללי. הרבה מאוד יחס, שיחות, תשומת לב, להיות שם לתת ביטחון, וכמובן למנוע ריבים ועקיצות שלא יפריעו אחת לשנייה מלהתקדם. שלא יהיו דיבורים מיותרים, ולשמור במאה עניים על הצרכים האישיים של כל אחת, ובעיקר שלא יחשבו או ירגישו שהמאמנת מעדיפה מישהי אחת על אחרת.

מה ששונה מגברים, שאוהבים לעשות את הרוב לבד, ובכל זאת צריכים את התמיכה הפיזית שיהיה איתם מאמן במים, שילווה, יצלם, ויתן להם את הפידבק והחומרים בשביל לעבוד ולהתקדם (זה לא שגבר לא חייב מאמן. המאמן שם בשביל לעזור להוציא לפועל את הבקשות והרצונות של הספורטאי, והספורטאי שואב את הידע מהמאמן).

תמיד נראה היה לי שלגברים יש עוד חיים מחוץ לספורט, ואצל נשים זה משפיע על כל תחום בחיים. מה שמאוד בלט היה השינוי הגופני וההפרעות שמגיעות. אם זה הפרעות אכילה, שאני לא חושבת שיש ספורטאית שלא עברה איזשהו משבר בנושא בצורה זו או אחרת.

הביקורות מהחברה הן חלק מאוד גדול. הדמויות שסביב הבנות, לרוב מאמנים, שאני יכולה להגיד באופן אישי שתמיד ניסיתי לרצות. תמיד הייתה לי פינה בלב לכל מאמן שעברתי, ואפילו התאהבתי במאמן שהערצתי את הדרך שלו (ממרום גילי אני לא מבינה, אבל הכי מבינה איך הכוח שלו בספורט כל כך משך אותי והשפיע עליי. לשמחתי, הוא הצליח לשים גבולות לעומת מאמנים אחרים שניצלו את המצב שמאמן זה אלוהים בשביל הבנות).

אני חושבת שנשים בספורט יותר חשופות לפגיעות שונות מצד אחד, ומהצד השני אם יש את המעטפת הנכונה הרווח הוא עצום. וגם אם לא מגיעים לרמות הכי גבוהות, הכלים שמקבלים בדרך הם בעלי ערך ייחודי ומיוחד בכל תחום חיים עתידי. אני אישית ניצלתי בזכות הספורט, ויש לי מלא דוגמאות לבנות ובנים עם בעיות חברתיות, דימוי גוף וכו׳, שאחרי שנה בספורט הפכו למה שתמיד חלמו.

אני אחזור לדבר על עצמי ואספר לכם שבסוף החודש אני חוגגת 40. כרגע מאושפזת תקופה ארוכה, אחרי שחזר לי הסרטן, ועוברת השתלה נוספת של מח עצם מתורם זר. אני מסתכלת סביבי על התמודדות של חולים, ואומרת כל יום תודה על זה שהייתי ספורטאית. אם בגוף ואם בנפש. הצורה שבה אני מקבלת כישלונות, כשגם אם זה קשה אני תמיד מסתכלת קדימה למטרה שהצבתי, גם עם חישוב מסלול מחדש.

העובדה שאני בונה לי תוכנית שיקום לכל שלב, הידע והחשיבות בתנועה של הגוף למרות טיפולים כימותרפיים קשים, האהבה לחיים, והרצון הגדול שלי לחזור תמיד לסביבה שלי לים, לטבע, לגן עדן האמיתי שהוא לחיות למרות הקשיים, כי רק ככה אני ממשיכה להתקדם. האחריות האישית על המצב בו אני נמצאת, וההבנה למה דברים קוראים דווקא לי בלי להאשים אחרים, מחזקים אותי ונותנים לי הרגשה שהמושכות בידיים שלי.

בהזדמנות זאת אני רוצה להגיד תודה לספורט הישראלי, לוועד האולימפי, איגוד השייט, למכון וינגייט, וכל הצוותים שבונים ומטפחים את דור העתיד בספורט. תודה לגולשות רוח וגלים שמספקות לי רגעים של אושר וגאווה עם כל זכייה, ואמן אמן שיצליחו באולימפיאדה בשבילן ובשביל דגל ישראל אותו הן מייצגות.

ולסיום: נשים לספורט!!!