היה זה יום סגריר: המשחקים שהפכו לשירים

לא רק משינה: כשהספורט והאמנות התערבבו. 30 שנה ל-0:5 ב-94'

אבישי סלע
אבישי סלע

תגיות: ליגת העל

Getting your Trinity Audio player ready...
שנה גודל פונט א א א א

שירים, במיטבם, הם כמו גלויות מזמן אחר. כמו שכתב פעם שלמה ארצי, "כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע" - שירים תמיד מכילים בתוכם את המטען הנוסף. הם מזכירים לנו את החוויות שהיינו בהן בחיים: השיר ששמענו בהופעה בלתי נשכחת, השיר שאיתו התאהבנו בפעם הראשונה, השיר שהיה איתנו בצבא או בטיול שאחריו. וגדולים ממני כבר הזכירו לנו ש"כדורגל הוא החיים", אז השירים - לפעמים - מזכירים לנו גם רגעי כדורגל גדולים.

היום, ה-26 בפברואר, בדיוק לפני שלושים שנה - התרחש אחד ממשחקי הכדורגל הזכורים בתולדות הענף בישראל. זה היה היום שבו מכבי חיפה של גיורא שפיגל הביסה 0:5 את מכבי תל אביב של אברהם גרנט. ניצחון שהגדיר קבוצה היסטורית, שצימח אחריו דור שלם של אוהדים, שהפך את מכבי חיפה מקבוצה גדולה - לאימפריה. והמשחק הזה הוציא אחריו, בין היתר, גם שיר. "היה זה יום סגריר והקבוצה הפסידה", כתב יובל בנאי והוסיף: "חזרנו מחיפה עם הפנים בין הידיים".

אבל זה לא היה מקרה היחיד של משחק שהפך לשיר. הנה חמישה משחקי כדורגל, שברבות הימים, הפכו לשירים גדולים - ובלתי נשכחים.

"Fio Maravilha" ("איזה כדורגל"), ג'ורג'י בן - יום אחד ב-1972 (בנפיקה נגד פלמנגו)
את השיר הזה אנחנו מכירים בתור אחד מהשירים היפים שנכתבו על כדורגל בשפה העברית. בשנת 1977, אהוד מנור ז"ל כתב: "הוא מכדרר כמו גאון / איזה שיגעון / עף מימין, פורץ משמאל - פתאום דממה וגול". מי שקורא את הטקסט, ואת מילות הפזמון ("איזה, איזה פלא / כן, אתה הכי גדול") שנכתב לפרויקט "ארץ טרופית יפה" - בקלות היה יכול לחשוב שהוא נכתב על פלה, הכדורגלן האגדי. אבל האמת היא שבמקור הוא נכתב על שחקן אחר לגמרי.

כי השיר, במקור, נכתב בפורטוגזית - ע"י זמר אגדי אחר בשם ג'ורג'י בן. בשנת 1972, בן שהיה זמר ברזילאי גדול, הלך לראות כדורגל במראקנה. הוא ראה משחק ידידותי בין בנפיקה מפורטוגל לפלמנגו מריו. שם, לכד את עיניו שחקן ושמו ז'ואו באטיסטה דה סאלס, שכולם קראו לו "חוט פלא" ("Fio Maravilha"), בשל מבנה גופו. בדקה ה-33 של המשחק, הוא נכנס לקול תשואות הקהל. הוא עבר שחקן, ואז עוד שחקן, ואז את השוער, והבקיע. משם נולד השיר, שאהוד מנור ז"ל תרגם.

סאלס, אגב, ברבות השנים הפסיק לשחק כדורגל והפך לשליח פיצה. השיר הפך ללהיט גדול בברזיל, ולימים גם לשיר זכור מאוד בישראל.

(הסיפור באדיבות עופר גביש)

"La Mano De Dios" ("יד האלוהים"), רודריגו בואנו - 22 ביוני, 1986 (ארגנטינה נגד אנגליה)
על המשחק עצמו, באמת נאמר הכל. זה היה רבע גמר המונדיאל במקסיקו, שהפגיש מצד אחד את ארגנטינה ומצד שני את אנגליה. משחק שהעמיד במוקד איש אחד ושמו דייגו ארמנדו מראדונה. מי שבדקה ה-51 כבש את אחד השערים הכי "מלוכלכים" בהיסטוריה, וחמש דקות אחר כך כבש את אחד השערים הכי נשגבים ויפים. אם אתם אוהדי כדורגל, כנראה שאתם יודעים על מה אני מדבר.

ועל המשחק הזה, וגם על חייו של האיש הקטן-הגדול ההוא, נכתב שיר. הוא פורסם בשנת 2000, ומי ששר אותו היה זמר ארגנטינאי בשם רודריגו בואנו. הוא קרא לשיר "יד האלוהים", וסיפר את הסיפור של מראדונה. בבית הראשון הוא שר "גידלתי יד שמאל אלמותית" - אותה יד שמאל שאיתה יהפוך לאיש שכל העולם ידבר עליו. לטוב, ולרע.

השיר הצליח מאוד בארגנטינה, ולימים גם הפך לאחד הרגעים הקולנועיים המרגשים. בסרטו של אמיר קוסטוריצה על מראדונה, דייגו עצמו נפגש עם השיר. כך, הוא שר את כל סיפור חייו - הילדות הפרועה, ההצלחה, העמידה מול הכוח, החולשה ואיתה גם ההתרסקות. מראדונה מת לפני יותר משלוש שנים, אבל השיר - והסיפור שלו - יחיו לנצח.

"Three Lions 98" ("שלושת האריות 98"), באדייל וסקינר - 26 ביוני, 1996 (אנגליה נגד גרמניה)
השיר "Three Lions", או כפי שהוא מוכר יותר - "Football's Coming Home", היה ההמנון של נבחרת אנגליה סביב אליפות אירופה 1996; הרגע שבו שלושים שנה אחרי הזכייה היחידה במונדיאל, אנגליה אירחה שוב טורניר גדול - וחלמה גם לזכות בגביע. התקוות האלה נעצרו בחצי הגמר - שם האנגלים של טרי ונבלס פגשו את נבחרת גרמניה, והפסידו לה בפנדלים.

מהנקודה הזאת, מתחיל הביצוע הנוכחי. ביחד עם שידור הפנדל המוחמץ של גארת' סאות'גייט, שרים באדייל וסקינר - שני הקומיקאים שעמדו מאחורי השיר - "הדמעות לגיבורים הלבושים אפור / אין תכניות ליום הגמר / נשאר במיטה וחולם / היינו יכולים לשיר ברחובות / זה היה כמעט כה שלם, זה היה כמעט כה מתוק". שני אוהדי נבחרת אנגליה שהתעוררו בבוקר של אותו חצי גמר וחלמו סוף סוף לראות את הנבחרת שלהם זוכה. אבל רק כמעט. תחושה מוכרת לכולנו.

מתוך האכזבה הקשה מאותו משחק עצוב, שניהם ממריאים אל גרסת 1998 - לקראת המונדיאל שהיה ב-98' בצרפת. שם הם בנו את התקוות מחדש, כדי סוף סוף להגשים את החלום של אותו דור אנגלי. גם המשימה הזאת עלתה בתוהו, כזכור להם (ולדייויד בקהאם), אבל לפחות יצאנו מזה עם המנון כדורגל בלתי נשכח.

"אדומה שלי", אריק איינשטיין ז"ל - 13 במאי, 2000 (בני יהודה נגד הפועל תל אביב)
אריק איינשטיין ז"ל היה הרבה דברים: הוא היה זמר גדול ושחקן מצוין, ודמות אהובה וכנראה הסמל הישראלי הכי מובהק. אבל בשורש, הוא היה אוהד ספורט. ויותר מזה, אוהד הפועל תל אביב. ובמאי 2000, אחרי שקבוצתו האהובה השלימה זכייה בדאבל, ולמרות שכבר הוקלט לה שיר אליפות (בביצוע אריאל זילבר ולהקת "אנרגיה חולנית" - זה מוזר כמו שזה נשמע), הוא החליט לכתוב שיר בעצמו. שיר שהפך, בעל כורחו, לשיר האליפות הזכור של אותה עונה גדולה.

"השנה היא שנת אלפיים / ה-13 במאי / היום לקחנו כתר / עם הפועל חי", כתב איינשטיין בשיר שהולחן ע"י מיכה שטרית, שעבד איתו על האלבום "שמש רטובה". במשחק עצמו, אגב, הפועל לא ניצחה; זה היה משחק שבו הפועל תל אביב התארחה במגרש בשכונת התקווה, וסיימה בתיקו - שהיה כמו ניצחון, כי הוא הספיק לזכות בתואר. חזי שירזי כבש בדקה הראשונה עבור בני יהודה, שנלחמה על חייה בתחתית, אבל במחצית השנייה (בדקה ה-58) עמרי אפק היה חתום על השער המתוק. הפועל סיימה ב-1:1 ויצאה לחגוג אליפות.

מאז, המון עבר על אריק - וגם על הפועל. היא הסתבכה והלכה, החליפה בעלים ומאמנים ודורות של שחקנים, אבל השיר נשאר כשריד אחרון לתקופה הכי ווינרית - של המועדון שלא חיפש לו רק ניצחון.

"להתראות נעורים שלום אהבה" - 26 בפברואר, 1994 (מכבי חיפה נגד מכבי תל אביב)
ה-26 בפברואר, 1994, זכור כאחד הימים הכי סוערים שעברו על מדינת ישראל. דווקא בעיצומן של שנות תהליך השלום הגדולות, כמה חודשים בלבד אחרי שנחתם הסכם אוסלו, נכנס מחבל יהודי בשם ברוך גולדשטיין אל מערת המכפלה בחברון וטבח ב-29 מתפללים מוסלמים. זה היה אירוע כאוטי, מפחיד, שפתח פתח גם לאחת התקופות המדממות ולשורה של פיגועי נקמה בתוך ישראל.

ובאותו היום ממש, מוצאי שבת, היה גם כדורגל - ומשחק כדורגל אחד, זכור במיוחד. זה היה היום שבו מכבי חיפה הביסה 0:5 את מכבי תל אביב. בתצוגת תכלית בלתי נשכחת, גם שלושים שנה אחרי, ראובן עטר, אייל ברקוביץ', אלון מזרחי, איוון גצקו ומשה גלאם חוררו את הרשת של אובארוב פעם אחר פעם, והותירו זיכרון כואב אצל האוהדים הצהובים. כולל אוהד צהוב אחד, ושמו יובל בנאי.

"היה זה יום סגריר והקבוצה הפסידה / הוא היה מטורף, אמר פוליטיקאי משופשף / נהרגו עשרות אנשים, סיים קריין הטלוויזיה / מקווה שיהיה שקט, עכשיו הפרסומות". כך, בארבע שורות, סיכם בנאי את היום המטורף הזה שעבר עליו. הפער שבין הקבוצה שהפסידה במשחק כדורגל, לבין פיגוע טרור המוני. המציאות שבה כולנו חיים מאז ועד היום - כזו שמנסה לערבב שגרה וחוסר שגרה. כיף ופחד. כדורגל ומלחמה.

"חזרנו מחיפה, עם הפנים בין הידיים / האויב כבר לא מפחיד, הוא רק זקוק לרחמים". המשפט הזה הופיע לא מעט אצל אוהדי מכבי ת"א, באותה העת. היו גם כאלה שעקצו את המכביסטים עם המשפט הזה. אחד השירים הגדולים, אם לא הגדול בהם, של להקת "משינה" הפך לאייקוני - בגלל היכולת שלו לגעת בנקודת זמן, בעשור שכבר לא יחזור. וביום אחד בלתי נתפס, במדינה הכאוטית והמטורפת שלנו.

"מעל אורות ניאון / מעל לעיר בטון / אני רואה מלאך / והוא אומר לי קח את שנות התשעים...."