מה שבונזי עשה למונאקו: על ערב צהוב גדול

סנופי דיסקו
אתמול הושק לו ברוב הדר הסיבוב השני של הליגה השניה בטיבה, עת אירחה מכבי תל אביב את מונאקו לעיני אף אחד באולם אשר בבלגרד. ונכון, צליל חריקת סוליות הנעליים אשר בקע מ וחדר את מסך הטלוויזיה שידר את ההיפך הגמור מחגיגיות והתעלות, אך האנשים בצהוב שאחראים על אותן הסוליות שיחקו כדורסל שהוא האנטי אנטי קליימקס. אלופת ישראל זכתה אמש בנצחון מספר 11, זנחה ולו לרגע את אותו תיקו מרובע אל מול מונאקו, פנרבחצ'ה וכו והמשיכה להראות שהיא טובה. וכשהיא טובה מספיק כדי להשאיר את היריבה המייסרת לרוב מאחוריה, נראה שהיא גם משתפרת.

בעידן ה-BB הנוכחי שלה, נצחונות צהובים יוחסו לרוב לבראון, לבולדווין או לשניהם ביחד. לאחרונה היא הציגה לראווה נצחונות שהגיעו דווקא מאנשי הקו הקדמי בכלל וג'וש ניבו המפלצתי בפרט. אתמול, ולו על פי השורה התחתונה הסטטיסטית, הקו האחורי המורחב (כולל בלאט ג'וניור) היה סולידי ולא הרבה מעבר לכך. הקו הקדמי? טוב תודה, אבל לא צרחות. ניבו בסדר, סורקין יותר מבסדר, ריברו פחות מבסדר. הממוצע טוב, בסדר. אההה, אבל יש קו נוסף שלרוב נוטים שלא לשרטטו. הקו שבין לבין. הקו של בונזי קולסון. הקו שזרח התקפית לאורך כל המשחק כולו. ואם יש קו חדש שזורח, ואם מתווספת אליו הגנה שמצליחה לעקר את היכולות ההתקפיות המרשימות לרוב של מייק ג'יימס והכנופיה הצרפתית, אז השורה התחתונה היא שהיידה. שהגיעה העת לסנופי דיסקו.

via GIPHY

מה שעשינו ב- 28
מה שעשינו ב-56, גיחך לעצמו בוודאי סשה אוברדוביץ', מאמנה הרגוע בואכה זן של מונאקו, עת נשאל על ידי עוזריו המסורים מהי תכנית המשחק לקראת מכבי. נו, מה שעשינו כשנתנו להם 28 הפרש. בתרגום מגששית מדוברת, הכוונה של הסרבי הייתה להשליך שוב את הבולדוג אווטארה לעברו של לורנזו בראון, להכאיב לו ממש כפי שקרה במפגשים קודמים בין השניים, ולאיין אותו.

להתנגש בקרשים בצד שאליו מתקיפים, הייתה אולי התשובה שנכתבה לה על ידי עודד קטש על גבי הלוח המחיק אשר בחדר המאמנים. אפילו במפגש הקודם בין השתיים, זה שהסתיים באותה טרחה בלתי נשכחת, השתלטה מכבי תל אביב על 22 כדורים חוזרים בהתקפה. שזה מטורף אפילו בסטנדרטים שלה. שזה ממש ממש לא הספיק. נו, אז 6 אופנסיב ריבאונד נרשמו לצד של הצהובים כבר ברבע הראשון, כשנדמה היה לרגע שמכבי מחטיאה רק כדי שרומן סורקין יקפוץ ויסדר לה הזדמנות נוספת.

והאמת? זה לא רק לקפוץ. העליונות הטקטית של מכבי תל אביב בהתקפה היא גם כזאת שסידרה לא מעט מאותן הזדמנויות חוזרות. איך? נדגים.

תנו רגע מבט במהלך הזה. מכבי אצה רצה וכדרכה נכנסת מהר במיוחד לתוך התקפת המעבר, עם פיק אנד רול בצד שמערב את לורנזו בראון ואת ריברו. כשיטה, יש כאן סייד פיק אנד רול שיכול לעבור להיי פיק אנד רול. כשהשעון הגדול מראה 3:08, מסמנים להם עם הידיים גם בלאט ג'וניור וגם סורקין הגדול. והחסימה של האחרון על הגוף של בלוסונגיים כופה על מונאקו חילוף ומשאירה את אותו בלוסונגיים על אותו סורקין. ואפילו אם במובן מסוים הסתדר כעת המאצ'אפ של הפרווארדים ממונאקו מול חמישיה גבוהה של קטש, עדיין קיימת כאן נעילה שמייצרת יתרון. ועכשיו מניעים, ועכשיו זורקים ומחטיאים, ועכשיו סורקין נוטל את אחד מהשלושה שיקלוט כבר ברבע הראשון.

מכבי תל אביב שלטה בקרשים. במיוחד במחצית הראשונה. במיוחד ברבע הראשון. שזה עוד הגיוני וצפוי. מכבי תל אביב תכננה ושלטה הגנתית לאורך חלקים משמעותיים של המשחק. שזה הגיוני וצפוי מעט פחות.

מה שעשינו ללארקין
כדורסל זה משחק של 5 מול 5, כך נוהגים לטעון. וההתקפה, כולל ההתקפה המסודרת, שואפת לרוב לייצר לעצמה יתרון מספרי. כי אם ישחקו עכשיו 5 מול 4, אהה, אז יותר עדיף. כי, אולי, 4<5. העניין הוא שמכבי תל אביב רשמה לעצמה העונה כמה הצלחות הגנתיות כשהיא כופה יתרון מספרי על יריבתה. זה קרה במחצית השניה מול אנדולו ולארקין. זה קרה ברגעים חשובים מול בסקוניה והאוורד. זה קרה אתמול ביגטיים, בטח במחצית הראשונה, מול מייק ג'יימס ואנשי הקו האחורי המוכשר להתפקע של היריבה מצרפת.

ולא, לא מדובר רק בנקודה הטקטית ההגנתית הזאת, שכן חזינו גם בהמון עבודה איכותית בצד שבו אמורים לשמור בעבודה קלאסית יותר, עם עבודה נאה ברמת האחד מול אחד, חיפויים איכותיים על חדירות ומהלכי גב לסל ורוטציות הגנתיות של כפיים. אבל אנחנו, ברשותכם, נחזור לרגע לאותו יתרון מספרי (מדומה).

ווייד בולדווין נתן אתמול עבודת הגנה של אחד שביטלו לו את הקיצוץ בשכר. כמו שבולדווין יודע. וניצח בלא מעט קרבות מאנו א מאנו את ג'יימס. אבל כאן הוא לא לבד. פיק אנד רול ראשון של ג'יימס כאן מוביל לחילוף הגנתי וחיפוי מיידי של לורנזו בראון, גם במחיר של נטישה רגעית את אלי אוקובו. אחרי ההחטאה מהפינה, מונאקו מנסה שוב ומוציאה בחזרה החוצה. עכשיו זה ג'יימס מול בראון. וקולסון מגיע מיידית כדי לעזור, גם אם זה אומר שהאיש שלו פנוי (או למעשה, איש אחר ורחוק למדי מהכדור). אז נכון, מכבי קפצה על הכדור ונותרה בחסרון זמני. ונכון שהחסרון הזה היה בדיוק מה שהיא רצתה ותכננה.

היידה. אל הרבע השני. כי המדיניות ההגנתית לא הייתה רק מול ג'יימס. הכדור עכשיו אצל אוקובו אשר ממולו ריברו. זוכרים? מיסמאץ' בחוץ מוביל מיד לתשומת לב ועזרה הגנתית של השחקן הקרוב (יענו סטאנט). ואם קורנלי ממש רוצה, שקורנלי ממש יעיף.

וכן, היו שמירות כפולות במצבי פיק אנד רול של היריבה. וכן, היו יציאות אגרסיביות מאוד על הגארד עם הכדור. וכן, מכבי תל אביב החזיקה את מונאקו על 12 נקודות ברבע הראשון ו-19 נקודות ברבע השלישי. וגם כשג'יימס פיצח את העניין בעצמו לקראת סיום המשחק, זה היה רק כמעט.

מה שבונזי עשה
בשבוע שעבר היה זה ג'וש ניבו שסידר לעצמו מיני שיאי קריירה. הפעם הסתפק קולסון בשיאון קטן, כשהבקיע 9 קליעות ל-2 מול מונאקו. שזה נחמד בתאוריה ומרשים בטירוף במציאות, כי בסך הכל זרק 10 זריקות שכאלו במהלך המשחק כולו. והאמת? במקרה שלו המשמעות של המשחק כולו היא כולה פחות מ-25 דקות, כלומר אפילו פחות מהממוצע העונתי של הסמול פורווארד המצטיין.

שמעו רגע, גולשות וגולשים יקרות ויקרים, בונזי קולסון השני הוא הרבה מאוד דברים. הוא לא נח לרגע. הוא תמיד איום, כולל על הקרשים שממול. ושימו לב כאן, בבקשה, כשלוקח האיש אחד מ-5 ריבאונדיו במהלך המשחק. כלומר, שימו לב שוב לחסימה האיכותית של סורקין שכופה חילוף הגנתי ושימו לב לקולסון שאין שום מצב שבעולם שמאפשר לכדור לנחות בידיו של איש בשחור.

והוא גם מפלצת של מיסמאצ'ים. אז נכון, במכבי תל אביב תפקידו לרוב הוא להיות זה שניזון מהשאריות וההחלטות של אנשי הקו האחורי, בין אם ממתין בתורו בפינה ובין אם נע ונד. אבל קולסון הוא הרבה מעבר לכך. ואם תינתן בידו האפשרות, יידע להעניש בכדרור. בטח כשהכדרור הזה נעשה מול הסנטר הכבד היריב. ומהלכים כאלו, אגב, הם אלו ששלחו את מוטיואנס עמוק עמוק אל הספסל שלו וייבשו אותו משך מחצית שניה שלמה.

ולפעמים הוא גם וגם וגם. תנו מבט בפוזשן הזה ותנסו להתרכז רק בקולסון. שבתחילה רץ במורד הגבעה ומסמן עם ידו השמאלית. ואח"כ מבקש את הכדור מלורנזו בראון. ואח"כ נע לכיוון הפינה הנגדית והרחוקה. וחותך לעברו של ווב מכיוון אחד, ואז שינוי כיוון ללא כדור לצד האחר. ואז, למרות שתאורטית הוא נמוך מזה ששומר עליו כרגע, הוא גם מנצל את העדיפות הנקודתית שלו כדי לסיים בג'אמפר בסיבוב שמאפיין אותו. וואוו, בונזי קולסון. מה שבונזי עשה למונאקו אתמול.

ואז הגיע מנקו
על פניו, רפי מנקו הוא ליהוק מצוין לקבוצה הזאת של קטש. האיש שהגיע כי תומר גינת ויתר הוא איש שיודע ומכיר היטב את התפקיד שניסח המחזאי עודד קטש לדמות אשר בפינה. קליעה יש. גודל יש. מוטיבציה הגנתית יש. הכרות טובה קודמת גם. הכל טוב, אבל מתוך 7 משחקי היורוליג הראשונה השנה, הוא קלע רק פעם 1. וזה היה באותה טרחה במונאקו.

אבל קטש זורק אותו מדי פעם לקרב, גם כשנראה שהחילוף הזה מוזר ולא שגרתי וגם ברגעים בלתי צפויים בעליל. עודד קטש בגרסתו הנוכחית אוהב חילופים לא שגרתיים, כפי שהוא חובב גדול גם של חמישיות בלתי שגרתיות. אה, ורפי מנקו הצליח להבקיע ולקלוע בכל אחד מ-6 משחקיו האחרונים בליגה הזאת. ואולי בחסות הרכבי הליגה הישראלית נטולי הזרים המקוצצים, זכה גם לשדרוג מסוים במעמדו. אולי. רפי מנקו היה שם בחמישיה הישראלית שעשתה הבדל מול ז'לגיריס בקובנה. רפי מנקו היה האיש שהצליח לבלום, שלשה אחר שלשה, את הקאמבק האגרסיבי של מונאקו ברבע השלישי. וזה לא קל כשמחטיאים את זריקת השדה הראשונה. אבל אחר כך הגיעה שלשה ועוד שלשה ועוד שלשה, שכל אחת מהן הפחיתה משמעותית את כמות האוויר בבלון שניסה לנפח קואץ' אוברדוביץ'.

וכן, מנקו היה שם. ולא, לא תמיד זה היה עם ריווח מושלם כפי שהמאמן שלו אוהב. ולא, זה לא משנה כשהכדור צולל פנימה.

שלוש נקודות לסיום
1. הזרים החדשים  – ריברו, ווב, קליבלנד. דעתכם עליהם עד כה? מספרית, סיפקו הם אמש מדד יעילות של 1 קטן ומצטבר, עם אחוזי קליעה לא מרשימים בעליל (והכוונה בעיקר למיסטר ווב). האמת? למעט קליבלנד שהנוכחות שלו כרגע נראית כמאולצת במיוחד מבחינת המאמן שלו, עושה רושם שהשניים האחרים משתלבים ומרגישים בנוח. לא תורמים יותר מדי באופן שיטתי, אבל גם לא מפריעים לדברים לקרות. שזה לא מעט.

2. לורנזו בסוף רבע – לא יודע עד כמה מדובר בעניין אנקדוטלי, אבל קשה להתעלם מכמות המהלכים סוגרי הרבעים של אבא לורנזו. אתמול סגר בשלשה את הרבע השני מול מונאקו. מול ז'לגיריס הוא סגר בשלשה את אותו הרבע השני. מול הכוכב האדום סגר בשלשה את הרבע הראשון. מול וירטוס חטף וסיים בלייאפ עם הבאזר שמסמן מחצית. מול אלבה ג'אמפר קצר בסוף 10 הדקות הראשונות. מול פאו שלשה בסוף רבע שלישי. אנקדוטה? בסוף, כשסוכמים את כמות הנקודות הסופית של קבוצה א' מול קבוצה ב', סופרים גם את אלו שמצליחים לדחוק את הכדור האחרון פנימה רגע לפני או תוך כדי שהבאזר מצפצף לו. ואצל לורנזו בראון זה קורה תדיר.

3. הטכנית של קטש – אז נכון, בולדווין התחייב להפסיק עם הטכניות ב 2024 והפעם עמד בציוצו. קטש לא הבטיח וגם לא קיים. ישנם סיפורים וישנן תאוריות לרוב אודות המשמעות של הטכנית, מה היא עושה לשופטים ולהמשך השריקות באותו המשחק. כשמאמן מוביל את הקבוצה שלו למאזן 11-7, בעונה שכזאת, אי אפשר להתווכח עם הדברים שהוא עושה על הדרך. כי הם מצליחים לו. מצד שני, ואני מניח את זה כאן לרגע כשאלה פתוחה, זה באמת מה שמצליח לו?