יכולה גם בלעדיו: כך גברה מכבי תל אביב על אנדולו אפס

אפשר גם בלי
את הטור הקודם פתחנו עם תיאור החילופים שבוצעו ושלא בוצעו במהלך הרבע השלישי למשחק ההפסד מול וירטוס. נזכיר: בדקות הראשונות למחצית השניה בבולוניה, הגיב קואץ' קטש מהר והחליף את רומן סורקין בהמשך לטעות הגנתית מצד אחד, אבל התעלם מסיטואציה דומה להפליא ונשאר לשחק עם ווייד בולדווין מאידך.
 
ו-וואלה, המשחק אתמול מול שאריות הסגל של אנדולו אפס איפשר למכבי תל אביב ולמאמנה להתמודד עם סיטואציה דומה. לא זהה, אבל עם מאפיין משותף. בולדווין, במשחק רע, במשחק נוסף שבו הוא מוותר לעצמו גם ובעיקר בצד שבו נוהגים לשמור, עשה כל מאמץ כדי לאותת שלא בא לו. כמאמר המשורר שלומי ברכה בשיר פחי שואו של משינה, קיבלנו עוד מופע של אי החשק. כמה אי החשק? ככה אי החשק, כשלוקח משהו כמו 7-8 שניות עד שבולדווין הרביעי מואיל בטובו לרדת להגנה, אחרי פעם נוספת בה בחר ליילל לשופטים.

ונכון, זה לקח עוד איבוד ועוד החטאה ועוד כשלוש דקות שיחלפו, אבל בסוף קטש הבין שחלאס ונתן לבולדווין לנוח קצת על הספסל. וכשאני אומר קצת, הכוונה היא ל-14 הדקות האחרונות של המשחק. מכבי תל אביב ניצחה את יריבתה לבטן הטבלה בליגה השניה בטיבה כשבולדווין משחק קצת פחות מ-20 דקות, ואותן הוא מסיים עם מדד יעילות שלילי (-1) ועם מדד פלוס מינוס שלילי עוד יותר (-9). ומסתדרת (הרבה יותר) טוב גם בלעדיו. ולמרבה ההפתעה, מסתדרת טוב, ולו לכמה דקות, גם בלי לורנזו בראון.

אפשר גם בלי?!
את 98 השניות האחרונות של הרבע השלישי סיים תמיר בלאט עם שני איבודי כדור והחטאה בזריקה לא לעניין מחוץ לקשת שלוש הנקודות. בסיטואציה רגילה, בטח ובטח לגבי שחקן ישראלי מן המניין, סיומת שכזאת עולה בספסול בואכה לך תעלה על אופניים בחודשיים הקרובים. העניין הוא שתמיר בלאט הוא הכל חוץ משחקן ישראלי מן המניין ואצל המאמן שלו הדברים נראים אחרת, בטח לגביו. לא רק שאין ספסול, אלא שבלאט פותח את הרבע הרביעי כרכז יחידי, בלי אף שחקן שיודע לכדרר לצידו (בחמישיה של בלאט-קליבלנד-ווב-ריברו-סורקין). ולא רק שהוא מתחיל את הרבע כבעל הבית הבלעדי, אלא שהוא ממשיך לא לראות ממטר ולירות עוד שלשה מקץ 14 שניות מהפתיחה.

בלי מסירות, בלי אסיסטים ובלי לדפוק חשבון. ודקה אח"כ עוד שלשה, ודקה אח"כ עוד שלשה, היא הטריצה השישית במספר. הנה, זאת. פיק אנד רול ראשון, פיק אנד רול חוזר (יענו טוויסט). ואם אף אחד לא יוצא, בלאט ג'וניור מיידה.

האיש של קטש סיים אתמול עוד משחק סופר דומיננטי שבו, משך 24 דקותיו על הפרקט, קיבל המון (אבל המון) החלטות. הוא זרק 7 שלשות, ו-ויתר על זריקות בתוך הקשת ומקו העונשין. הוא מסר 6 אסיסטים. הוא איבד 6 כדורים. משאיר לכם לחשב לבד כמה החלטות אלו בכלל וכמה החלטות אלו פר דקת משחק ופר פוזשן התקפי. ספוילר? המון.
 
אני לא יודע מאיזה חומר קורץ הגארד החדש של הצהובים, אבל בטחון עצמי או מיץ אומץ ודאי שלא חסרים לו. מחטיא? מאבד? לא מעניין (אותו). כל כולו מוכוון מטרה, כשהמטרה הזאת כוללת בהגדרה אלמנטים אישיים מובהקים, שמביאים את כשרון המסירה והקליעה שלו לידי ביטוי באופן מרשים במיוחד. סחטיין על תמיר בלאט. מזמן לא ראינו תופעה כזאת בכדורסל שלנו. עזבו, אני מתקן: מעולם לא חזינו בתופעה כזאת בכדורסל שלנו.

בהגדרות מקובעות, נהוג לדרג שחקנים לפי "קבוצתי" או "אישי" בהתאם למספר הזריקות או האסיסטים שהם יודעים לייצר. שזאת, כמובן, שטות. כמות אסיסטים איננה מעידה בהכרח על מידת האנוכיות ובטח שלא מידת הקבוצתיות של השחקן הרלוונטי. במשחק ההתקפה שלו, תמיר בלאט לגמרי מרוכז בעצמו ובאופן שבו הוא, באופן אישי, מייצר אסיסטים. וזה בסדר גמור. וזה כרגע עובד עבורו ועבור הקבוצה שלו. סחטיין.

לנטרל את לארקין
כשהיא סובלת מכמות מופרכת של שחקנים פצועים (כולל, אך לא רק: בובואה, בראיינט, קלייברן, פלייס וז'יז'יץ'), התייצבה אנדולו אפס למשחק אתמול כשהיא שמה את מבטחה באל הטוב ובשיין לארקין. אותו לארקין שהרגיש פצוע ודועך בעונה שעברה בפרט, שהגיע אל העונה הזאת עם הרגליים הקלילות והצעד הראשון של 2019/20. על פניו, יש למכבי תל אביב בדיוק את הכלים ההגנתיים כדי להתמודד מול גארדים מפלצתיים דוגמת הטורקי של אפס. יש את בולדווין, כלומר היה אותו פעם. יש את קליבלנד. יש רגליים, יש אתלטיות ויש יכולות גופניות. ואחרי שאמרנו את כל זה, סיים לארקין מחצית ראשונה עם 12 נקודות ו-3  אסיסטים. ושם, פחות או יותר, זה נעצר. וזה, פחות או יותר, הסיפור של המשחק.
 
מכבי תל אביב לא הפכה אתמול לקבוצת הגנה שונה מהגרסה הדי עלובה שהציגה לראווה לאחרונה ובכלל. מצד שני, היא כן הצליחה לייצר כמה דקות שבהן עצרה סופסוף את יריבתה. כמה דקות, שחלקן או רובן התרכזו ברבע השלישי, הוא הרבע היחידי שבו עלה בידה לעצור את יריבתה על פחות מ-20 נקודות, שהובילו לכך שהפעם הצליחה שלא לספוג 90 ומעלה.
 
הרעיון שהצליח מול לארקין היה פשוט ויעיל, וכלל את המחשבה שהוא צריך לראות יותר משחקן אחד מולו, כדי שיחליט לשנע את הכדור לעברם של האחרים. ומכבי, שהלכה על חילופים הגנתיים (ולא רק מול לארקין, אלא בכלל – באופן שהביא גם את תומפסון למהלכי אחד על אחד מול הריברואים של העולם), המשיכה את החילוף על לארקין לחילוף פלאס סטאנט. כלומר, לחילוף שאחריו רואה מולו הגארד המוכשר גם שומר גבוה וגם גארד נוסף שעוקץ ומראה את עצמו מולו.
 
ולעיתים לא רק סטאנט הגנתי קטן, אלא ממש חיפוי של שחקן שני עד כמעט לרמה של שמירה כפולה, כמו כאן למשל. לארקין מתייצב בפאנץ' של התרגיל כדי לקבל כדור מגו'נס והופ – חילוף עם סורקין פלאס עירנות מוגברת במיוחד של בולדווין, ברגעים שבהם התחשק לו. והכל כדי שאחרים יקבלו החלטות ויזרקו. בפעם הזאת, גם כשהכדור שב לידיו של לארקין לאחר הכדור החוזר בהתקפה, הייתה ההגנה מספיק עירנית ותומכת כדי להניח קורת גג מעל לראשו.

ברמת הטקטיקה, אותו חיפוי על לארקין עם הכדור עשה את ההבדל מולו ובכלל. מעבר לכך, כמה רעיונות הגנתיים נוספים של קואץ' קטש שינו לטובה את מצבה של הקבוצה שלו. זוכרים את אותו הרכב שונה ברבע הרביעי, שבו יש בלאט אחד ו-4 פורוורדים? אז כאן, גם כאן, הצליחה אלופת המדינה לייצר יתרון. מולה, עלתה אנדולו עם חמישייה שכוללת שלושה מובילי כדור, אחד מהם עונה לשם גאזי. ועליו אפשר להחביא בכיף את תמיר בלאט. ועכשיו אפשר להשתמש בווב, מעמדה 3, כזה ששומר על דריוס תומפסון ומוכן לחילופים הגנתיים.

ועל לארקין אפשר לזרוק את קליבלנד. ולהציק לו ולהם. נניח כאן. תומפסון מוביל כדור מול ווב השלישי. פיק אנד רול ראשון = חילוף ראשון שמעביר את ווב לשמור על ג'ונס. אנדולו, במקביל, מריצה תרגיל התקפי הידוע בכינויו ספנוליס, שבו משחק לארקין את תפקידו של המלך היווני, כשהוא זוכה לחסימה ראשונה באזור הצבע ועולה למעלה כדי לקבל את הכדור מג'ונס ולהעניש. אלא שהפעם הוא מקבל מולו את קליבלנד שנכנס לתוך נתיב המסירה ונתיב הכדרור, בדרך לחטיפה וטיול לצד השני. נחמד מאוד.

 מה שמזכיר, אגב, מהלך משלב מוקדם יותר של המשחק. את לארקין מקבל כאן מיסטר רומן סורקין. כשלארקין עולה למעלה כדי לקבל את הכדור במהלך המכונה שיקגו, הוא אוכל חילוף הגנתי וכניסה מאוד אגרסיבית של בולדווין אל הנתיב, בדרך לחטיפה ונגיחה בצד השני. הלו, מסתבר שהיה עוד רגע שבו לבולדווין התחשק. מי היה מאמין.

הצ'ופ של קליבלנד
גם עכשיו, גם באמצעו של חודש דצמבר, קשה לומר שאנטוניוס קליבלנד מצא את מקומו או ממש השתלב בשורות קבוצתו החדשה. הוא עדיין מרגיש אבוד למדי במסגרת ההתקפה המסודרת. הוא עדיין לא מצליח להבין או לקבל את התפקיד המאוד ספציפי אשר מיועד לו כאשר חמישה צהובים מתקיפים מול חמישה מתנגדים. הוא עדיין לוקח על עצמו זריקות שלא מיועדות עבורו. הוא עדיין זוכה לדקות משחק במשורה. וגם אתמול שהה על הפרקט בבלגרד 10 דקות פלאס 16 שניות. וזאת למרות יכולותיו האתלטיות/ההגנתיות/במגרש הפתוח.
 
לתחושתי, קליבלנד הוא אחד הניזוקים המשמעותיים מאובדן יד אליהו. מול הקהל ועם האפקט של ההיכל, מרגיש לי שקליבלנד יכול היה להביא יותר ולקבל יותר, כי האנרגיות שבבית יודעות לאפשר לשחקנים כמותו לטעות ועדיין להצליח. אבל יד אליהו הישן קיים כרגע רק בתאוריה, וקליבלנד צריך למצוא דרכים להסתדר לבדו. ולא במהלכים שבהם הוא מכדרר כדרור סטטי ומנסה לייצר או לסיים בג'אמפרים מסובכים, אלא כשחיתוכים גדולים וחיתוכים קטנים מסייעים לו לקצר טווחים. חיתוכים גדולים = תנועה ללא כדור שעוזרת לו לסיים אסיסטים של אחרים כשהוא כבר בתוך הצבע ולכיוון הטבעת. חיתוכים קטנים = מהלכים שבהם הוא מקבל את הכדור בתוך קשת שלוש הנקודות ובתנועה, להבדיל ממצב שבו הוא בחוץ ומכדרר בעמידה. אתמול היו לו שניים כאלו – ושניהם הצליחו לו.
 
הנה אחד. בלאט מכדרר עצמו לתוך שמירה כפולה, ויוצא ממנה עם מסירה טובה לריברו. או אז מאתר הקובני את קליבלנד, שמקבל את הכדור כשהוא עם שתי הרגליים בפנים, במעין חיתוך מסוג צ'ופ קאט. ומשם כדרור אחד ומסירה לצד הרחוק, אל עוד שלשה של ווב. לא רע בכלל.

הגגן ג'וש ניבו פיתח לעצמו העונה הרגל חדש. הוא פותח משחקים בטרוף התקפי. וזהו. את כל 8 נקודותיו צבר האיש לאחר 6 דקות ורבע של משחק ברבע הראשון. וזהו. ניבו, אחד שתלוי במה שהאחרים מייצרים עבורו או ביכולת שלו להתנפל על הקרשים ולהשתלט על מה שמסתובב על הטבעות, עשה בדיוק את זה כשהצליח לסיים בעצמו 8 מ -13 הנקודות הראשונות של הקבוצה שלו. ואת זה עשה בעזרת שלושה אסיסטים (2 של לורנזו בראון ו-1 של קולסון) ומריבאונד התקפה אחד.

אבל את האפקט האמיתי שלו נתן בהמשך בצד שבו צריכים להגן על הטבעת. 4 חסימות היו אתמול לגגן ניבו, כש-3 מהן דפק על הפרצוף של טייריק ג'ונס אשר ממולו. לג'ונס, יש לומר, היה אחלה משחק משל עצמו (אחלה? אחלה? 12 נקודות + 16 ריבאונדים של רק אחלה?) אבל ברגעים שעשו הבדל היה שם את ניבו כדי למנוע, בקרבות בין שני שחקנים שהרגישו דומים להפליא בתכונותיהם. כמה דומים? ככה דומים.

via GIPHY

שלוש נקודות לסיום
1. ריבאונד התקפה – המספרים של מכבי תל אביב בקטגוריה הזאת ממשיכים להיות יציבים וביזאריים. 14 כדורים חוזרים בהתקפה לאלופת המדינה. 18 כדורים חוזרים בהתקפה ליריבתה (שהממוצע העונתי שלה הוא כ-9 בלבד). מוזר ומעניין.

2. 2<3 – ככה, באהלן אהלן, לא נתתי מספיק מקום וכפיים ליכולת ההתקפית של הצהובים, שקולעים 95 נקודות כאילו זה עניין של מה בכך. ופתאום, קבוצה השלשות הכי גרועה ביורוליג (32% ל-3 לפני תחילת המשחק) דופקת 12 טריצות מתוך 25 הטלות. שזה 48%. שזה אחלה. שזה בעיקר בחסות תמיר בלאט וג'יימס ווב, עם 4/7 ל-3 האחד.

3. קולסון – עזבו לרגע את השורה הסטטיסטית של בונזי השני, למרות שהיא מרשימה במיוחד (19 נקודות, 7 ריבאונדים ומדד יעילות 26). אתמול חזינו באחד מהמשחקים הכי מגוונים התקפית של קולסון במדי מכבי תל אביב. ההמתנה בפינה למצבי קאץ' אנד רול הייתה, בנוהל, אבל היה גם גיוון התקפי לרוב, כולל מהלכי גב לסל שלא מגיעים רק כי האיש מכדרר עצמו לשם ומסדר לעצמו. בונזי קולסון הוא שחקן התקפה מוכשר שיכול לעשות יותר מאשר להיות איש של נישה אחת. אתמול, מול אנדולו, קיבלנו עוד דוגמא לכך.
 
שבת שלום. שיהיה לנו טוב.