״המזל היחידי שלי היה הספורט. הספורט הציל לי את החיים״

ירין שריקי, חבר נבחרת ישראל בג׳יו ג׳יטסו, הישראלי הראשון שזכה במדליית זהב באליפות אירופה בקטגוריית משקל עד 69 ק״ג וזכה בה שלוש פעמים בסך הכל, סגן אלוף עולם ב2018, אלוף ישראל ארבע פעמים ברציפות, וזוכה מדליית הזהב הקבוצתית באליפות אירופה שהסתיימה בשבת האחרונה. שריקי הוא ספורטאי בהתאחדות אילת.

ולאחרונה, התווסף לו תואר נוסף שהתווסף לאנשים רבים, ניצול מסיבת נובה. שריקי נסע למסיבה עם שני אחיו עידן ושרון: ״זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהלכתי למסיבה. בתור ספורטאי אני מאוד שומר על עצמי, לא שותה, לא מעשן, לא הולך למסיבות. עברתי ניתוח מסובך באזור הראש לפני כחודשיים, ובכל התקופה הזאת הייתי מרותק למיטה. אחים שלי רצו שאצא קצת להתאוורר ולהנות, ואמרו לי לבוא, שיהיה כיף, ושאסע במכונית נפרדת לרגע שבו ארצה לחזור״.

״נסענו 8 חברים למסיבה, חבורה קרובה של חברים טובים מאוד, חברים מהבית. פתאום ב-06:25 התחילו הרקטות. לאחר מכן רחפנים. מה שראו בסרטונים ובחדשות ראיתי בעיניים שלי. אנשים היו תחת השפעה של שתייה ולא היו בפוקוס, ופשוט התחילו לרוץ. אני הייתי מאוד מפוקס ומאוד בעניינים, ואמרתי לאחים שלי ולחברים לא להיבהל ושאני מעדיף להישאר במקום אחד מאשר לרוץ לשום מקום מבלי לחשוב. למזלי הם הקשיבו לי ובדיעבד שלושתנו ניצלנו כי לא רצנו אחרי כולם בהתחלת האירוע״.

שריקי מתאר את רגע המנוסה הגדול: ״רוב הנרצחים במסיבה היו מהפקק של המכוניות ביציאה מהמסיבה. בהתחלה נכנסנו לאוטו ואז ראיתי את הפקק והחלטתי לא להכנס לתור. ומסתבר שהמחבלים חיכו לאנשים שבמכוניות על הכביש. אחרי יותר משעה שהיינו שם באזור החנייה פתאום שמענו על חדירת מחבלים בכמה מקומות. ואז ברגע שהתחלנו לשמוע גם יריות אמרתי לאחים שלי לחכות כי אנחנו ליד בסיסים, ליד יישובים, האמנתי שיעצרו את זה״.

אבל אז הגיע צרור של יריות מאסיבי בסמוך אליהם, ושם שריקי ואחיו התפצלו, ״פתאום צרור יריות שורקות מעל לראש. שם אח שלי נעלם לי, מאי נעים חברתו הטובה ברחה לנו, כולם ברחו, חוץ מחבר טוב שלי שנשאר איתי. רצנו בחזרה לאוטו, התנעתי אותו ונסענו. ובדרך, בדרך היו לי ניסים גלויים. נסעתי בשדה תפוחי אדמה שהחול בו עמוק עד לגובה הברך, ג'יפים לא הצליחו לעבור שם וריססו אותם בכדורים. איכשהו אני עם הרכב הקטן שלי נסעתי חלק, ורכבים רבים מתחפרים לידי.״

״אנחנו נוסעים ורואים אנשים מתים, דם, הכל בלאגן. אני אומר לעצמי זה פשוט לא הגיוני, לא אמיתי״, מתאר שריקי. ״נסעתי במשך כמעט שלוש שעות בתוך השדות, וככה הגענו לצאלים, בערך 40 ק״מ מהמסיבה. היה קטע בנסיעה שאני לא יודע אם היו בו חיילים שלנו או מחבלים מחופשים, כי ממה שקראתי היו כאלה. התקרבתי אליהם ורציתי לשאול אותם לאן לברוח, ופשוט כיוונו עליי נשקים, אז המשכתי לנסוע.״

שריקי וחברו שהו בקיבוץ שעות רבות, תוך כדי ששני אחיו מתקשרים אליו ומבשרים לו כי הם הגיעו לבית המשפחה בנתניה לאחר שדהרו כל הדרך הביתה. מאותו רגע הם היו עימו בקשר טלפוני תמידי וניסו להרגיע. שריקי החליט לצאת מצאלים ב-19 בערב למרות שתושבי הקיבוץ דרשו ממנו להישאר ולהתחבא. ״לא רציתי להישאר שם ולחכות למוות שלי. שומעים יריות, פיצוצים, שריפות, עשן, גופות כל הדרך, ומה לא? הדרך חזרה הייתה דרך דימונה, ב״ש, שעתיים נסיעה שהרגישה הייתה כמו נצח. היו מלא מחסומים, אבל המשכתי לנסוע, לא ידעתי אם להאמין למי שעומד בהם, אולי אלה מחבלים?״. 

בינתיים בבית המשפחה כולם בחוסר אונים, לא יודעים מה יעלה בגורלו של ירין וחברו שהצליחו להימלט ועושים דרכם מהדרום למרכז הארץ כשבחוץ התופת מתחוללת. ״כשהגעתי הביתה אחרי 22:00 אמא שלי נפלה על הברכיים כשהיא ראתה אותי, בכתה וצרחה את נשמתה. אבא שלי בכה ואף פעם לא ראיתי אותו בוכה. רק אחרי יומיים כשנכנסתי לטלגרם, נפל לי האסימון מה היה שם. לא האמנתי לסרטונים שראיתי. ולא הפסקתי לשאול למה מגיע לי לחיות? למה דווקא אני הצלחתי להינצל ואחרים לא.״

״המזל היחידי שלי היה הספורט״, אמר שריקי. ״הספורט הציל לי את החיים. לא פעם ולא פעמיים. הציל אותי מהסביבה בה גדלתי, מאנשים מסויימים, מעצמי. הספורט עשה אותי מי שאני.  בגלל שאני ספורטאי לא הייתי תחת השפעה של כלום, לכן מהר מאוד התחלתי להבין מה קורה ופעלתי כמו שצריך ותחת לחץ. הגענו שמונה חברים, נשארנו ארבעה. חבר הכי טוב שלי נרצח, מאי נעים החברה הכי טובה של עידן אח שלי גדול, עוד שני חברים נרצחו.  אחרי כמה ימים מתחילים לצאת סיפורים, אנשים ראו אותי בסרטונים, שמעו שהייתי שם.״

לצד הטירוף הזה והעובדה שניצל, שריקי חוזר לאימוני ג׳יו ג׳יטסו ולשגרת חיים של ספורטאי תחרותי לקראת אליפות אירופה שהתקיימה בשבוע שעבר.  ״הרגשתי שאני חייב לצאת לאליפות בשביל כל אותם אנשים שנרצחו, בשביל חברים שלי, בשביל החטופים״, מספר שריקי. ״כל יום קמתי וניסיתי להרים את עצמי מהמיטה, ניסיתי לחשוב חיובי בכל פעם. הייתי בהלוויות, בשבעה של חברים, זה היה קשה מאוד".

"כלפי חוץ הראיתי פנים אחרות. בהתחלה שיקרתי להורים ולמאמן, אמרתי להם בדיוק מה קרה והראיתי שאני בעניינים, שלא יחשבו שאני לא כשיר נפשית להתחרות. המשפחה רצתה שאלך לפסיכולוג, לטיפול. איגוד אילת ניסה לעזור בכל דרך, תלמידים שלי לג׳יו ג׳יטסו תמכו בי, המאמנים עטפו אותי, ביקשו שאשתף ואדבר.״

שריקי שיתף מהחוויה באליפות לצד ההתאוששות מהאירוע: ״הייתי מאוד חדור מטרה לעלות ולתת 200% מעצמי. לפני כל קרב פשוט הסתכלתי לשמיים, דיברתי ליוחאי, החבר הכי טוב שלי שנרצח, שיתן לי כח להמשיך ולנצח. הבאתי את כל מה שאין לי בגוף. ניצחתי שני קרבות במסגרת האישית, ושלושה בקבוצתית שסייעו להביא את הזהב. הרגע שהתפרקתי היה כשסיימנו את התחרות הקבוצתית ביום האחרון. הכל נפל לי פתאום. יצאתי החוצה והשתגעתי בחוץ, צרחתי. בכיתי. אבל ההמנון, זה היה הרגע בשבילו טסתי. זאת הייתה חוויה מטלטלת ואני מודה כל יום על זה שאני ניצלתי ונשארתי בחיים, כל לילה אני אומר שמע ישראל, היום יש לזה משמעות אחרת״.