תופעה ושמה ברק בכר. מכבי חיפה זכתה הערב באליפות השלישית ברציפות שלה, ושמה את החותמת על אחת השושלות הגדולות שראה הכדורגל הישראלי. על השושלת הזאת, שהעונה הגיעה לשיאה עם הופעה בשלב הבתים בליגת האלופות ושבירת קיר הזכוכית שהוא זכייה באליפות באותה עונה, אחראית כמובן המערכת הירוקה כולה - אבל יותר מכל, חתום עליה ברק בכר.
בגיל 43, מי שכבר עכשיו אפשר להגדיר בבטחה כמאמן הליגה הטוב ביותר שאי פעם היה בכדורגל הישראלי, יעזוב את המקום שבו הוא פשוט עשה הכל. הסטטיסטיקה של בכר פשוט בלתי נתפסת. הוא המאמן היחידי שהצליח להתגבר על המכונה המשומנת שבנה מיץ' גולדהאר במכבי תל אביב, והוא בכלל המאמן הישראלי היחידי שזכה באליפות מאז עשה זאת רן בן שמעון בקריית שמונה ב-2012.
ברק בכר מייצג בכדורגל הישראלי את דמות המושיע, דמות הווינר האולטימטיבי. אלו לא רק התארים, אלא גם איפה הוא זכה בהם. בהפועל באר שבע הוא סיים בצורת של 40 שנה עם שלוש אליפויות רצופות. בחיפה, אחרי עשור שבו ניסו הכל מהכל, הוא שחזר את ההישג. הוא עשה את זה בשיא תקופת השליטה של מכבי תל אביב, והפך לחלוטין את ההגמוניה בליגת העל. כאשר יורגן קלופ חתם בליברפול, הוא פנה לקהל המיואש ואמר להם ש"אנחנו צריכים להפוך מספקנים למאמינים". בכר, הלכה למעשה, עשה את זה בשני מועדונים בהם הספקות הגיעו לשיאם.
ועכשיו, בכר ינסה את מזלו מחוץ לישראל, ואנחנו לא מאבדים בליגה שלנו רק איש מקצוע טוב, אלא דמות נדירה, שאין לה תחליף. בכר מייצג משהו שכמעט ולא היה קיים בליגה שלנו, ובוודאי לא קיים בעידן שלנו. מאמן שהוא הוא הכוכב האמיתי של הקבוצה. למכבי חיפה הזאת יש לא מעט כוכבים, חלקם אפילו היסטוריים, בטח מבחינת המספרים שהם מספקים, אבל דומה והתחושה היא שהאיש הכי חשוב בשושלת הזאת, הוא בכר. וזה לא משהו טריוויאלי בכדורגל שלנו.
כולנו מודעים למעמד המאמן, צמד המילים אולי הכי מאוס בשיח הספורטיבי שלנו, שהפך את רוב מאמני הכדורגל בישראל ללעג וקלס. זה בוודאי לא רק באשמתם, אבל גם להם יש חלק בכך. אם זה בהסכמה שלהם לעבוד תחת כל בעלים, אם זה ביכולת שלהם לספוג לעיתים עלבונות אפילו מתוך המועדון, ואם זה בחוסר הקולגיאליות כלפי אנשי מקצוע אחרים. בסופו של דבר, כל אחד צריך להתפרנס, אבל בוודאי שיש לך מחיר תדמיתי. ברק בכר, ואת זה אפשר להגיד בבטחה, הוא המאמן הישראלי היחידי שמייצג ווינריות, עקרונות ודרך. לא לחינם, התחושה בקרב רבים היא שאין באמת איש מקצוע ישראלי שיכול להחליף אותו בחיפה.
כאשר ברק בכר הרגיש בחודש ינואר האחרון שהאליפות עלולה לברוח לו אם מכבי חיפה לא תנחית רכש שירענן את הסגל, הוא ידע להעביר את המסרים שלו בצורה ברורה בראיונות. יש אפילו שראו את זה כעקיצות לא מכובדות כלפי ההנהלה. אבל בכר הרגיש מספיק בטוח בעצמו ובמעמדו, והבין עד כמה הסגל הזה צריך ריענון. זה נגמר ברכש של דיא סבע, אולי לחצי עונה בלבד, אבל כזה שנתן את הפוש בתקופה בה מכבי חיפה הייתה חייבת מישהו שידחוף אותה. לפעמים, הדברים הקטנים האלה, הם כל מה שעושה את ההבדל, בטח בעונה בה ירידת המתח אחרי ליגת האלופות יכולה להיות מכרעת.
את המספרים אנחנו מכירים. שש אליפויות כמו דרור קשטן, שני טראבלים עם שנה הפסקה בדרך (סטייל מייקל ג'ורדן), גביע עם קריית שמונה, שלב 32 האחרונות עם הפועל באר שבע בליגה האירופית, והדובדבן שבקצפת - עליה לשלב הבתים של ליגת האלופות עם מכבי חיפה, וניצחון ביתי היסטורי על יובנטוס. אבל הסיפור של בכר, הוא גדול מרק מספרים ותארים - הוא מה שמבדיל אותו מבין כל אנשי המקצוע האחרים בישראל.
בעולם כדורגל שבו מאמנים הפכו לכוכבים ולפנים של הקבוצות, בכר הוא היחידי שהפך לכזה בכדורגל הישראלי. הוא השילוב המושלם בין יכולות אימון, ניהול משחק, ביטחון עצמי בדרך שלו, התנהלות תקשורתית ועמידה מול כוכבים. כמו מאמנים גדולים אחרים, הוא יודע להאציל סמכויות לצוות המקצועי שלו ולבנות לעצמו כוורת שהולכת ממקום למקום. הוא ידע לנטרל את התקשורת החיפאית התובענית, וקיבל קרדיט לעבור תקופות קשות, קרדיט שלמאמנים קודמים בחיפה לא היה, ולמאמן שיבוא אחריו, כלל לא בטוח שיהיה.
אחד הטיעונים האווילים ביותר שנשמעים בהקשרו של בכר ממי שמחפש לא לפרגן לו, היא העובדה שהוא "קיבל קבוצות מוכנות". זה טיעון שצריך לנטרל מהיסוד, שכן התשובה הפשוטה היא - אם מדובר בסך הכל במזל, למה אחרים לא מגיעים להישגים כאלו גם? מה שברק בכר עשה בעשור האחרון בכדורגל הישראלי הוא היסטורי, חסר תקדים, וראוי לכל ההערכה, וזה בולט וצועק אפילו יותר לאור ביצת המאמנים שבה הוא עובד.
בכר מאמן שניחן בתכונה נדירה, יש לו את "זה". קשה לשים על זה את האצבע. זאת ההילה הזאת שקשה להסביר, התחושה שהמזל בסוף הולך עם הקבוצה שלו, וההרגשה שהכל מסתדר לו. אוהדי מכבי חיפה והפועל באר שבע בוודאי יודעים על מה אני מדבר. זה בדרך כלל משהו שאתה באמת מרגיש בחסרונו, אחרי שכבר אין לך אותו. כעת, מאמן הליגה הטוב ביותר שאי פעם היה לנו, יוצא לאתגר הבא, כשכל הקריירה לפניו, וירצה להוכיח ש"יש לו את זה" גם מחוץ לישראל.