העביר שיעור לכולנו: האמנות של ירדן שועה

1. התחתית. אם מישהו חשב שזה יהיה סגור מראש, הפלייאוף התחתון של ליגת העל הוכיח אותו אחרת. פוטנציאלית, קיימת לנו אפשרות ל"בלוקבאסטר" של ממש בשבוע הבא - עירוני קריית שמונה מול הפועל תל אביב, ואפשרות להכרעת פוטו פיניש שלא היתה בתחתית הליגה שלנו כבר הרבה זמן. אבל רק בשבוע שעבר, כזכור לכולנו, הכל נראה אחרת - ק"ש איבדה שתי נקודות בתוספת הזמן, והיה נראה שזה אבוד. והכל השתנה בגלל ניצחון אחד.

כי ככה זה בתחתית - ניצחון בודד לפעמים יכול לשנות את כל העונה. בעונה שעברה, הפועל ירושלים ניצחה 5 משחקים מתוך 30 - 26% הצלחה. ואז הגיעה לשלושת המשחקים האחרונים (כמובטח מדבריו של זיו אריה אחרי ההפסד בדרבי לבית"ר), לקחה תשע נקודות רצופות ונשארה בליגה בפער. והפועל י-ם היא לא הדוגמא היחידה לקבוצה שלא מנצחת כל העונה, מתעוררת ממש ברגע האחרון אבל עצם העובדה שהיא מצליחה לנצח - נותנת לה קדימות על כל היתר.

קצב צבירת הנקודות הנמוך של הקבוצות בתחתית הליגה, הופך כל ניצחון לבעל ערך סגולי של באר נפט. מסוג של יורדת כמעט-בטוחה, ק"ש יכולה למצוא את עצמה בסוף המחזור שתי נקודות מהישרדות - וכשיש לה את הפועל ת"א בבית. ואולי זה הלקח גם למאמני התחתית - ניצחון אחד לפעמים יכול להיות שווה הרבה יותר מחמש תוצאות תיקו של "עסקים כרגיל". תשאלו את דראפיץ'.

2. ערן זהבי. על היכולות המקצועיות של זהבי, גם בגיל 36, אין מה לדבר וגם לא צריך. מעטים השחקנים שבגילו היו כל כך דומיננטיים, גם בליגה שלנו - שחקן שמתחרה על מלכות השערים, שמגיע ל-20 שערי ליגה לפחות בפעם הרביעית בקריירה - דבר חסר תקדים. אבל על מה גורם לזהבי להיות כל כך טוב, נראה לי שדובר - וידובר עוד רבות.

אבל מה שמעניין אותי באמת, לאחרונה, הוא דווקא מה שקורה אחרי המשחק - והוא המקום ההולך וגובר של זהבי בעמדת הראיונות. אלה לא רק "ראיונות זיעה" יבשים של "איך הרגשת כשניצחת", אלא כמעט ראיונות עומק שהוא מנהל שבוע אחרי שבוע, אחרי שהמשחק נגמר. יכול להיות שזה מקרי; שהעובדה שזהבי כובש בכל משחק הופכת אותו לאטרקטיבי ביותר, בוודאי מבוקש על ידי כלי התקשורת (זהבי היה ונשאר אחד הבודדים שמעניין באמת לשמוע אותו מדבר על כדורגל).

אבל לטעמי ההליכה קדימה של זהבי מעידה על דבר נוסף - זהבי מזהה ואקום מנהיגותי מסביבו. הבעלים בעיקר בקנדה, הנציג שלו לא כאן גם כשהוא כאן, המאמן הדומיננטי מאוד שהיה - התעופף לטובת סטוץ חולף ברוסיה; וגם המאמן הנוכחי, עם כל הכבוד, לא ממש נראה כמו דמות סמכותית שיכולה להנהיג את המכונה הזאת שנקראת מכבי תל אביב.

וכן, מפתה מאוד ההשוואה לאבי נמני - אבל בעיניי לפחות אין מה להשוות. זהבי הוא מנהיג מסוג הרבה יותר חיובי מאשר מספר "8 זה בדם". מה שכן אפשר לסמן, הוא שאחרי ככלות הכל והתמונה - זהבי מבין שמכבי ת"א נמצאת בידיים שלו. שהיא תלך לאן שהוא ייקח אותה. והוא זה שיוביל אותה, לטוב ולרע, ממש עוד מעט - בחצי גמר הגביע. עם סרט הקפטן על היד.

3. ירדן שועה. לא מעט פעמים, גם אני, כתבתי על הקלות הבלתי נסבלת שבה הפכו את הילד מרמת גן ל"פספוס". למישהו שיושב אי שם, בשורה אחת יחד עם ראובן עובד וטוטו תמוז. ועל איך, לפעמים, אנחנו קצת ממהרים לשפוט שחקנים שבסך הכל עדיין נמצאים בשיאם, וכמה באותה הקלות הכל יכול להשתנות.

העונה הזאת של ירדן שועה, בכל מקרה, היא שיעור טוב בצניעות לכולנו. לא פחות מ-16 בישולים יש לשועה (בתוספת שלושה שערים), ומעל הכל - יש תחושה של תענוג כל פעם שאתה רואה אותו מקבל כדור. האמנות שבה הוא שולח את הכדור קדימה, לפעמים דרך שחקנים רבים; היכולת שלו לזהות שחקנים בתנועה ומעל הכל - הדומיננטיות. התחושה שקצת כמו זהבי, גם בית"ר ירושלים תלויה מאוד במספר 7 שלה.

ולכן שועה נשמר כמו אתרוג, ולכן אתמול הוא נכנס רק במחצית השנייה. יוסי אבוקסיס יודע היטב כמה הדבר היפה הזה שיש לו בידיים, עלול לחלוף. ולכן הוא זהיר מאוד בשימוש בכוח הזה. נכון, נס ציונה היא לא באמת מדד שאפשר לשים באותו עולם עם מכבי ת"א; אבל גם את מכבי ת"א, שועה ידע לעקוץ העונה. מה שבטוח הוא שלבית"ר ירושלים אין הרבה כלים שהיא יכולה לשלוף נגד הקבוצה העדיפה בצהוב שבצד השני. שועה הוא נשק שכזה.

המנצח: סלובודאן דראפיץ'. כי בסופו של דבר, הניצחון של עירוני קריית שמונה על מכבי בני ריינה - היה קודם כל ניצחון שלו. שלו ושל שחקניו, שהוספדו רבות והצליחו לחזור למעלה. לדראפיץ' היו את כל הסיבות כמעט להרים ידיים, אבל הוא ידע את משמעות הניצחון והלך עליו בכל הכוח. שרון מימר, מהצד השני, חשב שהוא יכול לצאת עם תיקו - והסתבך. דראפיץ' עבר שנה לא קלה, שנה שבה המותג שלו נפגע מאוד - אבל ייתכן מאוד שהוא עוד יסיים את העונה הזאת כמנצח גדול.

המפסיד: רן בן שמעון. המאמן, שזכה ללא מעט מחמאות העונה, קיבל החלטה קצת מסוכנת. לוח השנה זימן לו מפגש עם מכבי נתניה, רגע לפני המפגש החשוב באמת בחצי גמר הגביע - והוא החליט, כמו בכדורסל, "לזרוק את המשחק". ההוראה לשחקנים שלו לקבל צהוב ולהיעדר ממשחק הליגה כדי לשחק בגביע היא כמובן הגיונית, אבל הסיכון הוא משהו שיכול להכשיל את בן שמעון ואשדוד ברגע האמת. כי אשדוד עלתה עם הרכב שונה לחלוטין למשחק אתמול - כמעט הפוך מזה שיעלה לחצי הגמר. ועל פניו, ייתכן מאוד שההחלטה הזאת תעבוד - אבל לרוב, בכדורגל הוכח לא פעם שאי אפשר פשוט "לזרוק" משחקים. שכל הפסד גובה איתו מחיר. עכשיו, נשאר רק לראות כמה גבוה יהיה המחיר שבן שמעון ישלם, והאם הוא לא יתחרט עליו מאוד ביום שלישי בערב.

השם החם: יוני סטויאנוב. נכון, בקבוצה שהפסידה. נכון, בקבוצה שיורדת ליגה עם 21 נקודות בלבד. ועדיין, זו היתה עונה מצוינת של סטויאנוב - שגם במשחק מול בית"ר ירושלים, לפרקים, נראה כמו האיש הכי מסוכן על המגרש. הוא שיחק בקבוצה דלה מאוד, ולכן גם המספרים שלו לא היו מרשימים, אבל ברור לכל בר דעת שסטויאנוב, בין אם זה יקרה בקבוצת האם שלו הפועל באר שבע ובין אם בקבוצה אחרת, הרוויח את המקום שלו בליגה הבכירה. ועליו תהיה ההוכחה להראות שהעונה הזו שלו לא היתה חד פעמית.

המספר החזק: 50. השער של דנילו אספרייה בדקה ה-82 היה "שער היובל" של בית"ר ירושלים העונה בליגת העל. זו כמות השערים הגדולה ביותר לקבוצה בליגה הישראלית, למעט שלוש הגדולות. 15 שערים יותר מבעונה שעברה, 10 שערים יותר מאשר לפני שנתיים. בית"ר כובשת בממוצע העונה 1.61 שערים למשחק, שזה הממוצע הכי גבוה בכל עשר האחרונות למעט אחת - עונת 2017/18, שבה בית"ר נצמדה לצמרת עם בני בן זקן. בית"ר ירושלים, אחרי המון זמן, הפכה להיות קבוצה שכובשת בצרורות. עכשיו, לקראת העונה הבאה, נראה שהיא תצטרך לטפל בכמות השערים שהיא סופגת.

אל תשכחו את: סקציה נס ציונה. כי עוד מעט, כנראה שכולנו נשכח. הסיפור העצוב של המועדון בכתום שצבר רק 21 נקודות העונה בליגת העל, מסמל את העובדה שבסוף - כדורגל ברמות הגבוהות הוא בעיקר משחק כלכלי. ונס ציונה עלתה הרבה בזכות ניסים על המגרש, אבל בליגה של הגדולים היא התקשתה להתמודד מול היריבות שלה. בסוף, הסגל שלה היה סגל של לאומית, מחוזק בכמה יחידי סגולה. היא לא עשתה את השדרוג הנדרש כדי לשחק בליגה הבכירה, ועל כך היא שילמה העונה. ההיסטוריה הקצרה של הסקציה מעידה על כך שעוד ניפגש שוב - נקווה שבפעם הבאה, ניפגש ליותר זמן.