אין הרבה שחקניות שנמצאות מעל הענף שלהן, ששמן הולך לפניהן עוד לפני הספורט שהן מייצגות. שי דורון היא אחת כזו. ההישגים שלה בלתי נתפסים לשחקנית כדורסל מישראל. אליפות מכללות היסטורית, הראשונה מהמדינה שלה ב-WNBA, זכייה ביורוקאפ עם רמלה ועוד אינספור תארים שהפכו אותה לאחת הווינריות הגדולות בספורט הישראלי, נשים או גברים. דורון התארחה ב"זו אגדה" וחזרה לחלק מהסיפורים שעשו את הקריירה שלה.
הבחירה במכללת מרילנד
"אני אף פעם לא מחפשת את הדרך הקלה. אני מחפשת דרך שמאתגרת ומעניינת אותי. כשקל, משעמם לי. ולא טוב לי כשמשעמם לי. אני אדם שאוהב ללמוד ולהילחם על משהו. אם זה מגיע בקלות, אני מרגישה שלא הרווחתי את זה. הייתי יכולה לבחור כל קולג' שרציתי. היו מגיעים שקים של דואר לבית. זה היה בזבוז נוראי של נייר. מרילנד שלחה לי הכי הרבה מכתבים, אבל לא רציתי לשמוע. נחתנו באיזה טורניר ואמא שלי אמרה 'תקשיבי, המרילנד האלה שולחים לך כ"כ הרבה מכתבים. בואי נגיד לה שלום בשביל הכבוד'. אמרתי לה די, והיא עשתה לי 'פולניה' ובסוף אמרתי 'טוב, בואי ניסע לשעה ונפגוש את המאמנים. הגענו לקולג' והיה קליק באותו רגע המאמנת ברנדה פריז. היה לה חלום לקחת את מרילנד לאליפות המכללות. התכנית לא היתה טובה הרבה שנים, ולא היו שחקניות טובות שם. זו היתה אהבה ממבט ראשון. מ'לא רוצה לשמוע' לטופ 5. כשעשיתי את הסיור... זו חוויה מדהימה. שקללתי את זה. האם אני רוצה להיות עוד שחקנים טובה בדיוק ולעזור להם לקחת את האליפות או לבנות משהו שכולם אומרים לי שאני משוגעת ואם זה יצליח, זה יהיה אחד הדברים הכי מדהימים שאעשה בחיים שלי. המאמן שלי בתיכון אמר לי להתרגל להפסדים ועניתי לו שזה לא יקרה במשמרת שלי".
"הגמר ב-2006 היה הרגע הכי טוב בקריירה שלי. לעשות את זה עם בנות שכולנו הסכמנו פה אחד שאנחנו מוותרים על עצמנו. בשנה שלפני כן הובלתי את הקבוצה בנקודות ובהכל... וקיבלנו החלטה שנעשה הכל כדי לזכות באליפות. וזה באמת קרה. אז קלעתי 12 ולא 17. נהיינו משפחה. עד היום אלה האנשים הכי קרובים שיש לי בחיים. לפני המשחק הרגשתי לחץ. אני לא הראיתי את זה. הרבה מהבנות הסתכלו עליי ועל האנרגיות שלי. לא רציתי לשדר להן את הלחץ. זו עמדה מאוד מלחיצה. שיחקנו נגד דיוק ובכל הקריירה שלי במרילנד ניצחנו אותן פעם אחת, בגמר הזה. אני לא מצליחה להסביר לאנשים את התחושה שהיתה לכולנו. זה פסיכי. זה חודש שלם של אופוריה שכנראה לעולם לא תהיה לי שוב. אני עוד מחפשת את זה. היתה לנו תמיכה אדירה. היה איזה יום שקיבלתי דו"ח כי שכחתי לשים כסף במדחן.. פתאום אני רואה את הפקח רץ.. 'אני מצטער. שי, לא ידעתי שזו את'".
הבחירה בדראפט
"בלילה שלפני הדראפט, הייתי אמורה להיות בסן אנטוניו. דקה לפני הבחירה של סן אנטוניו היה טרייד והם לקחו את בקי האמון מניו יורק וג'סיקה דבאנפורט עברה לניו יורק. אני יושבת בטקס ואומרת לעצמי שאני הולכת להיות מהשחקניות שיושבות פה כל היום. הלך עליי. כשניו יורק עלו, לא היה לי מושג שהם הולכים לבחור בי. הוא בחרו בי וזה היה מגניב כי אני ניו יורקרית ולשחק במדיסון סקוור גארדן כמגרש ביתי... לא הייתי יכול לבקש יותר טוב מזה. כשהגעתי לקבוצה, התבאסתי. ידעתי שאני לא ארוויח את השכר הכי גבוה, אבל כשאתה רואה את הצ'ק בסוף ששת החודשים אתה... וואו, קשוח מאוד. זה השתפר מאז. היה לנו משחק בדטרויט וטסנו לסן אנטוניו עם קונקשן ושיחקנו באותו יום. רחוק מהתנאים של הגברים. הכל עניין זכויות הטלוויזיה. לקח לי הרבה זמן להוכיח את עצמי וכשהתחלתי לשחק, היה טרייד. ואז הביאו אותי לחדר ואמרו לי שצריך להצדיק את הטרייד וכנראה לא אשחק. האמירה הזו שברה אותי. אני יכולה להתמודד עם הכל כשנותנים לי להילחם. ברגע שאומרים לי 'זה מכור' כביכול, היה לי קשה עם זה. אז החלטתי בשבילי להגיע ל-WNBA זה להוכיח שאני אחת השחקניות הטובות בעולם, והוכחתי את זה".
הזכייה ביורוקאפ עם רמלה
"ישבתי עם עדן ענבר, מאמן שנה ראשונה ברמלה. הוא אומר לי 'שי, אנחנו רוצים שתחתמי בקבוצה, אבל לא נשחק באירופה'. עניתי לו שהיה כיף להכיר, לשבת לקפה.. אתה בונה קבוצה לאליפות אירופה ואתה אומר לי שהקבוצה לא תשחק באירופה? אמרתי לו שיחסוך את הכסף, הוא לא צריך אותי בשביל אליפות. קיבלתי טלפון אחרי כמה ימים שהם ישחקו באירופה וזה היה חלק מהחוזה שלי. מאחורי הקלעים הם אמרו 'בוא נחתום באירופה, כמה רחוק נגיע?'. קיללו אותי המון... המשחק השני או השלישי היה בקרסנוירסק ברוסיה. קרוב יותר לסין. צריך לנסוע ליומיים כדי לשחק משחק ועם הפרשי שעות כאילו אתה משחק ב-2 בלילה. התערבתי עם עוזר המאמן שאחרי שאני מניפה את גביע אירופה, אני מורידה את הנעל ואת הגרב והוא מנשק לי את הרגל בלי מקלחת. בגמר הוא כבר היה בלחץ. במשחק הראשון בבית היה שוויון ונקעתי את הקרסול. לא רוצה לספר איך חזרתי לשחק. הייתי צריכה עזרה כדי לחזור לשחק. להרדים את המקום. חייבים לשחק, זה משחק שלא מפספסים. האמנו שזה אפשרי. היינו קבוצה מאוד דומה למה שקרה במרילנד. מגובשות, כל אחת ידעה את התפקיד שלה, אפס אגו. היה חיבור מושלם. ניצחונות זה תמיד יותר מדבר מלקלוע 40 נקודות ולהפסיד".
אחרי הזכייה של רמלה
"אולי זו היתה ההתחלה של הסוף. עד באמת היה עניין, היה קהל, היו תקציבים. הרבה דברים קרו. הדבר הראשון שנפגע זה התקציבים. היה את שבתאי קלמנוביץ'. הוא עזר מאוד. הוא נתן שחקניות לרמלה ומימן הרבה דברים. המוות שלו היה קשה לספורט הנשים בכל העולם, לא רק בישראל. אני יכולה לזכור אירוע שרצו להכניס עוד זרות ושבתנו והיתה פגיעה בענף מכמה צדדים. קרו הרבה דברים. אתה לא יודע שזה קורה, יום אחד אתה מתעורר ואתה אומר 'איך אין קהל, אין תקציבים..'. ברמלה היה שיא והתחיל להתדרדר משם. לצערי, עד עכשיו אנחנו לא בסיטואציה של התאוששות".
אחרי הכדורסל
"אני עובדת ב'אנד ונצ'רס', אנחנו קרן הון סיכון שמשקיעה בסטארט אפים מאוד מוקדמים שחולמים משוגע כמוני. אנחנו עוזרים להם להגשים את החלומות האלה. נדבקתי מאבא שלי. ניסיתי להקים סטארט אפ בספורט שלא צלח. ב'אנד ונצ'רס' ראו ערך בזה שהייתי ספורטאית ואיך זה מתקשר לעולם העסקים ואיך אפשר להגשים חלומות. הם לקחו עליי צ'אנס. אני יותר משנה שם ואני מובילה את העסקאות בקרן. זו העבודה הכי טובה לי שיכולה להיות, חוץ מכדורסל. אני יושבת מול יזם ואני מרגישה שאני יכולה לעזור לו".