מהרגע הראשון בו הוא לבש את מדי נבחרת ישראל, היה עניין סביב ביברס נאתכו. מגיל 22 הוא מחוץ לישראל, בחלק גדול מהזמן התעלמו מקיומו, משחקיו בליגות השונות שודרו רק מדי פעם.
קל מאוד לפתח אליו אנטי כי הוא לא מגיב, וגם אם זה קורה, זה בנועם ובחצי חיוך. המילה אוברייטד חזרה פעם אחר פעם מצד לא מעט עיתונאים, אוהדים, אפילו כמה שחקנים בכירים. מצד שני, כולם היו מתים שיהיה בקבוצה שלהם. אישיות, ווינריות, קילריות, מנהיגות. יש לו 96 שערי ליגה, 4 שערי גביע, 19 שערים בגביע אירופה, 4 שערים בנבחרת הבוגרת, 5 בצעירה. סך הכל: 128. כמו לעומר גולן, מקום 89 בטבלת מלך השערים בכל המסגרות, זו שערן זהבי מוביל עם 377. בגיל 35 הוא השווה שיא קריירה עם 12 שערים בליגה טובה יותר מישראל. אבל הגדולה שלו היא הרבה יותר מכל שער או בישול.
תחשבו כמה קשה לשחק או לייצג מדינה שחלק לא מבוטל לא נותן לך להרגיש אהוב. כמה קשה להחזיר על המגרש עם כל התגובות מסביב, אבל נאתכו עמד בזה בגדול. 10 קמפיינים, אין ספור מאמנים שהחליטו שהוא יהיה חלק בנבחרת. זה אומר הכל.
ברקוביץ', בניון, טל בן חיים, ערן זהבי – כולם עזבו את הנבחרת בתחושה חמוצה. נאתכו עוזב כמו שמגיע לו. בבלומפילד, במקום בו החל את הקריירה, במקום בו אביו זכרונו לברכה ראה אותו בפעם האחרונה לפני שנפטר. מול אצטדיון מלא, במדים שהכי אהב.
זה לא היה קל כמו שזה נראה. נאתכו נלחם קשה תוך כדי הקריירה בנבחרת, בגלל שלקח ללב. הוא היה מופנם ולעיתים סבל, על מגרש ומחוצה לו. מעטים התקרבו, אנשים אחדים ידעו מה עובר לו בלב. הוא דיבר מעט, שמר את הרוב למשפחה, אולי בגלל זה הוא מסיים כמו גדול.
לאורך כל השנים נאתכו דיבר בשקט. לא התרגש מעצמו יותר מדי, לא מתלהב בקלות, נבוך מגילויי ההערצה. הוא היווה השראה לעשרות אלפי ילדים מבתים קשים שחלמו להיות כמוהו. כמי שגדל בכפר הנוער 'מקווה ישראל', הוא ידע לתת לאחרים תקווה כמו שנתנו לו. זה הדבר החשוב ביותר. הוא גרם להם להאמין שאפשר לנצח את הקושי בלי לדבר הרבה, גם בתנאי פתיחה קשים.
בעבר כתב בטור: "אני, שגדלתי בכפר הנוער "מקווה ישראל" - ה"אקדמיה" של הפועל תל אביב - זכיתי להכיר ולבלות מרבית מחייי הנעורים שלי נערים ונערות המגיעים ממשפחות קשות יום ומרקעים שונים, מקבלים מעטפת משמעותית ששמרה עליהם ועטפה אותם כדי שילמדו, יתחנכו ויקבלו הזדמנות אמיתית בחיים. יהפכו מנוער בסיכון, לנוער בסיכוי. זכיתי, כי למדתי שם להעריך ולחבק את מה שיש, ולמדתי לקחת הכל בפרופורציות בחיים".
זכית? אנחנו זכינו. תודה קפטן.