יפה כמו שישייה עם שלוש מספרות

במהלך הנסיעה שלי לכיוון סמי עופר אתמול (שבת), פורסם ההרכב של ברק בכר למשחק מול אשדוד. מיד עם שמיעתו, ערכו הלב והתחתונים שלי מפגש בלתי רצוני. מה יעשה אדם סביר והגיוני, בהנחה ושון גולדברג ודניאל סונדגרן לא משחקים? יחליף את שון בדילן, את דניאל ברז מאיר או בדולב חזיזה, וישמור על מה שעבד לו במחזורים האחרונים, נכון? לא במקרה של ברק בכר. מטבוחה שלמה, רמי גרשון בפנים, וסק מגן ימני, או בלם שלישי, דולב בכנף, שרי 50:50 ודיא סבע ליברו. כל הפרשנים עמדו (ישבו) שמוטי פנים, ולאף אחד לא היה מושג קלוש מה לעזאזל מנסה ברק בכר לעשות.

במידה לא ממש מפתיעה, מסתבר שהאנשים שהכי פחות הבינו את תכנית המשחק של בכר היו, כמובן, אלו שצריכים להוציא אותה לפועל, השחקנים בירוק. עשר דקות לתוך ההתמודדות, דילן מורחק והקבוצה בפיגור 1:0. מכבי חיפה עלתה מבולבלת לגמרי, בצלמו ודמותו של הרכב ההזייה הזה, ואשדוד טרפה אותה בהנאה עם מתפרצות חדות ומסוכנות. ודווקא כשחשבת שלא יכול להיות גרוע יותר, דולב חזיזה עושה את הפנדל הברור ביותר בתולדות ישראל והזמנים, כזה שאין VAR בעולם, או לחלופין שופטים של יענקל'ה, שיכול לבטל.

כל האוויר יצא בבת אחת מהריאות כשנשרקה השריקה והאצבע של שילוח הצביעה על הנקודה הלבנה. היריבות שלוטשות עיניים רעבות במקום הראשון סופקות כפיים בהנאה, כי בעשרה שחקנים ופיגור שני שערים בדקה עשרים, זה מבוא לקבלה אכזרית בראש. אתה רואה את העולם כולו בחמישים אחוז פחות בהירות בדקות האלו, קשה לתאר את תחושת החנק הזו, קירות עבים של בוץ שסוגרים עליך מכל פינה, עמוק עמוק בבור. בור שאנחנו חפרנו במו ידינו, בסדרת החלטות מטופשות, על המגרש ומחוצה לו. ואז, מפתח הבור, מושטת אליך יד. יד עטויה כפפת שוער, יד שהודפת את הכדור של כיתת היורים שחיפשה לחסל את המשחק הזה, ומשאירה אותך בחיים. איכשהו.

איך ג'וש עושה את זה תמיד? מאיפה מגיעים קור הרוח, התעוזה, האשכים ממגנזיום שנדרשים כדי לשנות בכוח את מסלול המשחק, ואולי מסלול העונה כולה? אני לא יודע אם יש תקדים לכמות ובעיקר לאיכות ההצלות של ג'וש. זו לא הצלה של פנדל בגארבג' טיים, כשאנחנו מובילים 0:4. כל הצלת פנדל שלו לאורך השנים  מגיעה ברגעים שבהם העצבים רופפים והמתח מגיע לשיאים בלתי נתפסים. אנחנו ביציע בקושי מסוגלים לראות את זה, אז אשכרה לעשות את זה - פשוט לא ייאמן. ברור לכל מהתוצאה הסופית שרגע עצירת הפנדל של ג'וש היה הרגע ששינה את המשחק, ומה תהיה משמעותו להמשך הדרך ולקמפיין הליגה כולו? ניאלץ להמתין עם הקביעה עוד מספר שבועות.

מהשנייה שבה ג'וש הדף את הפנדל, קרו שלושה דברים שאיפשרו את מה שיתברר בסוף הערב כנס גמור - הראשון, מכבי חיפה יצאה מההלם שאפף אותה. השני, מכבי חיפה חזרה לשחק בקו 4, עבדולאי סק הפסיק עם החלטורות כחצי מגן חצי בלם והקישור התחיל לדחוף קדימה. חזרנו למקורות. והדבר השלישי? כמובן, הקהל.

נשבע לכם, אני אשכרה לא זוכר מה קרה בעשר הדקות-רבע השעה מרגע עצירת הפנדל ועד להשלמת הצמד מהנקודה של אצילי. הקהל הירוק נכנס לטראנס, במובן העתיק של המילה, לא מה שאייל ברקן התפרנס ממנו משום מה בשנות התשעים. מהומת אלוהים שבמהלכה קבוצה בעשרה שחקנים, עם כל הלחץ של העולם על הכתפיים שלה, פשוט החליטה למרוד בגורל, להפוך בכל הכוח את גלגל המזלות ולנשוך, איכשהו, שלוש נקודות מהמשחק הזה.

הסינרגיה של סמי-קהל-שחקנים הפילה כבר העונה קבוצות גדולות מאשדוד, אבל אתמול הרגיש כמו שיא חדש, כמו משהו שעוד לא עשינו בעבר. מכבי חיפה שיחקה בדקות הבליץ האלו עם 11 שחקנים, אין אפשרות לגמד את התרומה וההשפעה של הקהל הירוק על מכבי חיפה ובטח על היריבה.

דבר אחד זה לשטוף את הדשא ולתת הצגה מהדקה הראשונה, אין ספק שזה סוג המשחקים האהוב על כל אוהד, לא משנה מה הצבע לו הוא נשבע אמונים. אבל להגיע ממצב שבו נשרק פנדל לחובתך ואתה פסע מאיבוד נקודות קריטי לפני משחק עונה על כל הקופה, למצב שבו אתה הופך את התוצאה בעשרה שחקנים (בתוספת החמצות מזעזעות בתווך) תוך פחות מ-15 דקות! לאחר מכן, זה כבר משהו אחר לגמרי.

עם זאת, לאחר כיבוש הפנדל השני, לצד הצרחות הבלתי נשלטות הרגילות, חילחל גם החשש הברור שעומדות לפנינו כ-70 דקות של מריטת עצבים והוצאת נשמה מתקדמת. אחרי ההחמצה של פרנץ פיירו מול ג'ראפי, החשש התחלף בהבנה ברורה של המצב - אנחנו הולכים לסבול כאן בטירוף עד השריקה האחרונה.

ואכן, אם יש דבר אחד בו מכבי חיפה כמעט אף פעם לא מאכזבת, הוא בהוצאת נשמת אוהדיה מדי משחק. הדקות פשוט סירבו לעבור, האלסטיות של מושג הזמן התגלתה במלוא כיעורה ועל שבע דקות תוספת הזמן והכדורים ששרקו ברחבה עוד יפתחו בעתיד מחלקה קרדיולוגית חדשה ברמב"ם.

ובכל זאת, שרדנו. מאסון לששון, מיציאה לפגרה בפער מצומק ודיבורים על שובו של המשבר לחגיגה אדירה בסיום המשחק ופגרה בראש שקט. אני עדיין לא מאמין שהצלחנו לצאת מהתסבוכת הזאת עם כל הקופה. מכבי חיפה הציגה במשחק הזה אופי ונחישות שאפילו לאחר כל השנים הטובות האחרונות שעברו עלינו, לא ידענו שיש לה. לשחק כמעט משחק שלם בעשרה שחקנים ולהפוך תוצאה מול קבוצה פשוט מצויינת כמי אשדוד, זה באמת לא דבר של מה בכך.

בימים הקשים של העשור הנוראי שעברנו, לצד החלומות על כוכבים וכדורגל מרהיב והמון  שערים, חלמנו על קבוצה שתדע להיות רעה, ולקחת את הנקודות גם בימים שבהם היא לא טובה. היו לא מעט ימים כאלו בשלוש השנים האחרונות, אבל האופי שהפגינה מכבי חיפה כולה, כגוף אחד, קהל, צוות מקצועי ושחקנים, הסבל שצלחנו ביחד והטרפת של סמי עופר היוו ציון דרך מיוחד. זה לא עוד משחק, וכולנו מרגישים את זה.

לצד הדוד המושיע שלנו מאמריקה, חובה לציין את עבדולאי סק, המנהיג של ווקאנדה. תצוגת ההגנה שלו אתמול הייתה פנומנלית, הוא לא איפשר לשום דבר לעקוף אותו. כמו גנדאלף על הגשר בשר הטבעות, יו שאל נוט פאס! לא זו בלבד, הוא ידע לשחק באחריות ולהימנע מפאולים שיולידו כרטיס צהוב מיותר שהיה מספסל אותו בבלומפילד. פשוט בלם אדיר. אולי היכולת הזו שלו תהווה גם אות וסימן לכל הפרשנים והאוהדים שמיהרו לשלוח אותו הביתה בתחילת העונה, קצת יותר סבלנות והרבה יותר צניעות בקביעות שלכם.

ואם בסבלנות עסקינן, מה תגידו על מר רמי גרשון? על כל ההשמצות, והסתלבט והדאחקות שמריצים על חשבונו, רמי עונה תמיד בצורה אחת: מאה חמישים אחוז על הדשא. גם אתמול, הוא פשוט זרק את עצמו על כל כדור, ונתן משחק הקרבה אדיר. באפס אגו, באפס תלונות ורחשים בתקשורת, במשכורת מופחתת, רמי גרשון הוא נכס למכבי חיפה. הוא לא מספיק טוב להיות בלם פותח, זה ברור, אבל בימים של משימות מיוחדות, כשהחסרונות בהגנה נערמים, ובמשחקים שבהם צריך לשפוך לב ומעיים על הדשא,  הוא הוכיח יותר מפעם אחת שאפשר לסמוך עליו.

ועל מי נסמוך יותר אם לא על מר עומר אצילי? להזכירכם, הבחור היה עמוק במשבר לפני שבועיים. אתמול הוא כבש את השער השישי שלו בשלושת המשחקים האחרונים, עם צמד פנדלים מוצלח. זה לא דבר פשוט, לכבוש שני פנדלים בכזו סמיכות מבחינת זמנים ובכזו רמת לחץ וחשיבות. אבל זה עומר אצילי, ועומר אצילי עשה אתמול עומר אצילי. כמו שהוא אוהב, כמו שאנחנו רגילים ומאוד אוהבים.

כלל הקבוצה ראויה רק לתשבחות, מי במשחק יותר או פחות טוב. זה לא משנה, הניצחון הזה התאפשר רק בזכות עבודת צוות והקרבה מוחלטת של כל שחקן, עד אפיסת כוחות. כל פיסת אנרגיה זמינה בגופו של כל שחקן מצאה את עצמה בסיום ספוגה בדשא של סמי. אני גאה בכל אחד ששיחק אתמול בירוק בטירוף, הנשמה והגאווה והמלחמה שהם הפגינו, בשבילם ובשבילנו, על הדשא הייתה יפה כמו שישייה עם שלוש מספרות.

בכל זאת, מספר מילים על היריבה: מדובר בקבוצה באמת נהדרת, מהירה, מאומנת לעילא, איכותית ביותר, שאף אחת מהתוצאות האחרונות שהשיגה לא הגיעה במקרה. יש לה באמת מספר כוכבים, בראשות חמודי כנעאן, והיא נראית כמו מי שעוד תעשה לנו ולמובילות האחרות גיהינום. הפלייאוף השנה צפוי להיות סופר קשה, ואין כמו המשחק של אתמול להבהיר את זה למי שעדיין לא הבין.

מכאן אנחנו לוקחים אוויר ויוצאים לפגרת הנבחרת. לאור המשחק אתמול ולמרות המומנטום הטוב, אני יכול לומר בפה מלא שהפגרה הגיעה לנו בול בזמן. לא נותר בי דבר אחרי המשחק אתמול, הכל התרוקן. המשחק הזה עבר לנו כמו תקופת חיים שלמה, דילג על כל קשת הרגשות שלנו ופשוט סחט מאיתנו, בטח מהשחקנים, כל מה שהיה לנו לתת.

ואלוהים יודע, בהתחשב במשחק שמחכה לנו אחרי הפגרה, אנחנו נצטרך לאגור ואז לבזבז כל חתיכת אנרגיה שיש לנו. שבת, עוד שבועיים, באר שבע מגיעה לסמי. אין מבחינתנו שום דבר אחר בעולם שחשוב יותר. 

יאללה מכבי מלחמה!!