השקט שלפני: בית"ר י-ם איבדה את הזהות שלה

1. את הסיפור של מכבי חיפה, חייבים להודות, כבר ראינו בעבר. הסינדרום של קבוצה ישראלית שמגיעה לשיא אירופי, בין אם זה בליגת האלופות או במסגרות אחרות, ומתקשה לחזור לליגה - הוא נפוץ למדי. חיפה עצמה היתה שם ב-2003, אחרי שחזרה מהניצחון הגדול על מנצ'סטר יונייטד לתבוסה קשה מול בית"ר ירושלים בטדי; הפועל ת"א של קשטן חזרה מהההישגים מול לוקומוטיב או מילאן לתבוסות בנתניה או מול חיפה בקרית אליעזר. זה טבע שקשה להילחם בו - מאחר וזה קורה כל כך מעט, קבוצות ישראליות לא באמת מורגלות לשני משחקים בשבוע, ולפער הרציני שבין האירוע שנקרא ליגת האלופות - לבין מציאות החיים של ליגת העל.

ועוד מעט נגיע לאורך חייהן של תחזיות או ניתוח מגמות, אבל יש דבר אחד שהקאמבקים בין אירופה לליגה כן יכולים ללמד - והוא את הפער בין העומק על הנייר לבין העומק בפועל שיש בסגל הירוק.

על הנייר, למכבי חיפה יש שני שחקנים על כל עמדה. אבל בפועל, מתקיים פער רציני מאוד בין ההרכב הראשון להרכב השני. ההרכב הראשון של מכבי חיפה הוא הרכב חזק, אפילו ברמת הדרג התחתון האירופי. אבל מה שמתחתיו? במקרה הזה יש פחות ופחות על מה לסמוך. שחקנים שהיו אמורים לקחת את המושכות, למשל במשחק כמו מול בני ריינה, פשוט לא עשו את זה.

וזה מעורר סימן שאלה גדול לגבי היכולת של חיפה להתמודד בעונה הארוכה הזו - כי בסופו של דבר, הגרעין שעליו מכבי חיפה נוסעת מאז סוף יולי: אצילי, חזיזה, שרי, עלי מוחמד, נטע לביא, פיירו - הוא לא בלתי שביר ולא בלתי פציע. ובכל פעם שאחד מהחמישה האלה זז הצידה, היא מוצאת את עצמה עם שחקנים לא מספיק טובים. אפילו כדי לקחת נקודות מריינה.

ואם אפשר להשוות, נראה שבמכבי תל אביב הפער הזה קטן יותר. כוח האש שהיא יכולה להעלות מהספסל, כמעט בכל מצב, והגיבוי שיש לה במצבים שבהם שחקני מפתח ייפצעו (והם ייפצעו) נראה חזק יותר משל מכבי חיפה, לפחות בנקודת הזמן הזו. יכול להיות שעכשיו לא רואים את זה, אבל ייתכן מאוד שבהמשך הדרך - זה יבוא לידי ביטוי.

2. אם יש משהו שמאפיין את ההיסטוריה של בית"ר ירושלים, הרי שזהו הרעש. בית"ר תמיד היתה קבוצה רועשת, לטובה וגם לרעה. כשזה טוב, היא קבוצה שחיה על אנרגיות - על קהל סוער, על שחקנים טיפה בלגניסטים, על "שכונה" במובן הטוב של המילה. כשזה רע, זה בדרך כלל נגמר בשריקות בוז במקרה הטוב, ובקללות איומות ומכוערות במקרה הרע. בית"ר תמיד היתה קבוצה תזזיתית, מסוכסכת, כזו שמנסה בכל כוחותיה לקחת את הרעש והלחץ שבו היא נמצאת - ולכוון אותה לדבר טוב. לפרודוקטיביות.

ודווקא בגלל זה, בלט יותר מכל השקט שהיה אתמול. אחרי פתיחת המשחק המזעזעת של בית"ר מול חדרה, היתה תחושה שהקהל פשוט נאטם. גם שריקות הבוז הוותיקות או השירה "תורידו ת'חולצות" פשוט התאדתה. הקהל נשאר ביציעים, אבל דממה מטרידה אפפה את האצטדיון. דממת מוות. דממה שכולה ייאוש, שהיא המים העומדים שעלולים באמת להרוג את בית"ר. כי הכעס, גם כשהוא הלך למקומות רעים, תמיד הגיע ממקומות של אכפתיות. ואם לאוהדים (שהם הדלק שהמועדון הזה חי עליו, בוודאי עכשיו כשאין גביר שיוכל לספק גב כלכלי אמיתי) מפסיק להיות אכפת, מה יגידו כל היתר?

והשקט הרע הזה, בשלב מסוים, נדמה שחלחל גם לשחקנים. זה בלט במיוחד בדקות האחרונות, אחרי שבית"ר כבר השיגה שער מצמק. בדרך כלל, שער שכזה היה גורם לקבוצה לרוץ עוד יותר מהר, לטרוף את המגרש, לנסות ולהגיע אל השער השני - ואולי אפילו לפנטז על שער שלישי שיביא ניצחון מיוחל. אבל בית"ר לא התנהגה בצורה הזו. גם בתוספת הזמן, כשהשעון תקתק לאחור, היתה שם מעין איטיות לא ברורה. כאילו הם לא מודעים למצב האקוטי שבו נמצא המועדון, לכמה חשוב לקחת נקודות שכאלה מול יריבה שנמצאת "בליגה שלה".

השחקנים שידרו תחושה של "לנו זה לא יקרה" - וזה מדאיג, כי זה בדיוק מה שנאמר על לא מעט קבוצות שכן ירדו. קבוצות טובות וחיוביות עם שחקנים טובים, שחשבו שזה לא יקרה להן, ואז הן הפסידו והפסידו והפסידו עד שמצאו את עצמן בסופו של דבר בלאומית. האדישות שהתחילה מקהל והגיעה גם לשחקנים עצמם, עלולה להיות הרסנית כשמדובר בעונה גורלית.

וכמו תמיד, כשמגיעים למצבים האלה - מגיעה גם התגובה הפבלובית של פיטורי המאמן. עריפת ראשו של האיש על הקווים, זה שתמיד נוח ללכת אליו. אבל פיטורים צריכים להיעשות בהנחה שיש אדם אחר, כלשהו, שיכול לקחת את הקבוצה הזאת למקום חדש. גם אם לאבוקסיס יש חלק, ואפילו חלק גדול, במצב הנוכחי - האם לבית"ר יש מאמן טוב יותר מיוסי אבוקסיס בשלב הזה? האם מאמן אחר יכול לקחת את אסופת השחקנים הלא מנוסה הזו, ולעשות ממנה קבוצה מנצחת? אני בספק גדול. ולכן, את האחריות צריך לשים במקום שהיא ראויה לו - על מי שאמורים לנווט את הקבוצה הזו למחוזות אחרים בעצמם.

3. ליגת "ישראל השנייה" (או, אם תרצו, ליגת "Two Zero") היא הליגה המעניינת באמת. זו הליגה שמתחילה מהמקום הרביעי ונגמרת במקום ה-14, ובה כולן מסוגלות לנצח את כולן. את זה ראינו היטב אתמול: הפועל ירושלים, מי שהוגדרה "מרעננת רשמית", נוצחה בבית על ידי סכנין; מכבי נתניה, "המרעננת הרשמית" של אתמול, נגררה לתיקו מול סקציה נס ציונה - ההיא שכולם סימנו כיורדת בטוחה; הפועל חדרה, שנראתה חלש מאוד מול העוצמה ההתקפית של מכבי תל אביב, פתאום הצליחה להרשים בלא מעט דקות נגד בית"ר.

בליגת "ישראל השנייה", זו שמתחת לשלוש הגדולות של הכדורגל הישראלי, הכל פתוח - כולן באמת יכולות לנצח את כולן. הפערים קטנים מאוד, וזה מחייב גם אותנו לסוג של מבט אחר על שאלות כמו "האם המאמן צריך ללכת הביתה". על קביעות נחרצות שאנחנו לוקחים על סגלים באיזורים האלה של הליגה. כי אם הפערים כל כך קטנים ולא משמעותיים, הכל בקלות יכול גם להתהפך. ריינה ונס ציונה, שכולם מיהרו להספיד, פתאום נראות משמעותית טוב יותר; גם חדרה, שהיו כאלה שחשבו שהיא לא מסוגלת להתמודד, פתאום כבר מביטה קצת יותר כלפי מעלה. ואני כבר לא מדבר על הפועל ירושלים.