הטוב, הרע והאקדוחן: על הערב של הנבחרת

נבחרת ישראל רשמה אמש (ראשון) 1:2 דרמטי ולא כך כך אופייני נגד נבחרת אלבניה, בניצחון שהעניק לה מקום ראשון בדרג ב' של ליגת האומות, עלייה לדרג הראשון וגם הבטיח שהנבחרת שלנו תוגרל בדרג השני של מוקדמות יורו 2024. אך לצד הניצחון, היו סיפורים נוספים שלעיתים האפילו ולפעמים עלו, על תוצאת המשחק עצמו. מחזן, דרך זהבי ועד אצילי, הנה שלוש נקודות על המשחק שאירע אמש בבלומפילד.

אלון חזן
אין דבר שיותר כיף בעולם מאשר לנפץ מיתוסים. בעיקר מיתוסים כאלה, שלא ברור מי הפיץ ומתי. הנחות משוללות יסוד שהשתרשו כאן, ונאמרו כ"כ הרבה פעמים, עד שמישהו האמין בעובדות. והכי כיף לנפץ מיתוסים כאלה עם גול בדקה התשעים.

אם יש הנחת יסוד אחת שאני אף פעם לא אהבתי, היא הנחה ש"הכדורגל הישראלי דפוק מיסודו". שזה משהו בגנים שלנו, שאנחנו לא טובים בספורט, שזה השריר הקצר או המוח הקצר, או "המנטליות של השחקן הישראלי".

זו הנחה מאוד נוחה להרבה אנשים, כי היא בעצם אומרת שאין מה להתאמץ. חבל על הנרווים, כמו שאמרו פעם לפלדרמאוס במערכון האגדי של "החמישייה הקאמרית". איך שר פעם חבר יקר בשם שי נובלמן? בחיים לא נעלה למונדיאל. ככה היינו, וככה נישאר. גרועים.

ציניות היא תכונה רעילה. היא תכונה שלא מאפשרת לשום דבר טוב לצמוח בעולם. כשאתה מספר לעצמך שוב ושוב כמה אתה לא טוב וכמה נועדת לכישלון מראש, עוד לפני שניסית, באמת ברור מאליו מה תהיה התוצאה. מזל שלא כולם חושבים ככה.

מזל שהכדורגל הישראלי התברך באנשים שלא מאמינים להנחות היסוד האלה, ולא חושבים שהכל אבוד. שמנסים, גם אם הם לא מצליחים, לבנות משהו אחר. שמאמינים שאם מדינות קטנות מאיתנו עשו דברים מפתיעים בכדורגל או בספורט, גם אנחנו מסוגלים לעשות את זה - אם רק נעבוד נכון.

באלון חזן אני מזהה את חוסר הציניות הזה. יש בו משהו שהסתכל על סגל השחקנים שלו, ראה מה הם מסוגלים לעשות, והחליט להאמין שאפשר. שאפשר לא רק לחטוף בדקה התשעים, אלא גם להחטיף. לא רק לעשות את הטעות המכריעה, אלא גם לנצל אחת כזו בצד השני. בלי האמונה הבסיסית הזו, זה לא היה קורה.

אני לא יודע אם חזן יהיה האיש שיביא אותנו אל הארץ המובטחת. אני כן יודע שהרוח ה"חזנית", בסופו של דבר, תביא אותנו לשם. מתישהו.

ערן זהבי
רוחו של "האקדוחן" ריחפה מעל המשחק הזה, ובצדק. בכל פעם ששון וייסמן איחר להגיע אל הכדור, גם אם השאלה לא נאמרה ממש - הרי שמתישהו היא התעופפה בין העננים שמעל בלומפילד. ומה אם זהבי היה שם?

כולם השבוע דיברו על פרשת זהבי מהזווית של ה"אין חדר". שאלו האם זה ראוי, או לא ראוי, ולי האמת אין דעה חד משמעית. אבל אני רוצה להציע תיאוריה אחרת: והיא שהחדר, עם כל הסקסיות שיש בחדרים של בתי מלון, הוא לא הסיפור.

לדעתי אלון חזן קיבל החלטה בסיסית הרבה יותר - והיא שנבחרת ישראל צריכה להתכונן ליום שאחרי זהבי. אין כאן ניסיון להמעיט ביכולות או בכשרונות של האיש, קטונתי מלעשות כן - זהבי עשה המון למען הנבחרת, ולא בכדי הפך למלך שערי כל הזמנים הזה (בשיא שלא יישבר בעתיד הנראה לעין). את המקום שלו בהיסטוריית הכדורגל הישראלי הוא הרוויח ביושר.

אבל חזן מבין שעם כל הכבוד ליכולת של זהבי, הוא צריך לחשוב גם קדימה. כי מתישהו (וה"מתישהו" הזה מתקרב מיום ליום) לא יהיה לו ולנבחרת את זהבי, ומשהו אחר יצטרך להיבנות. וייתכן מאוד שהוא הבין שהיום הזה צריך להתחיל מתישהו. והוא החליט לקבוע מועד. אם תרצו, המשחק אמש היה הקדימון לעידן שאחרי ערן זהבי. לנבחרת ישראל של הקמפיין הבא.

שני נעלמים היו בנבחרת ששיחקה אתמול - אוסקר גלוך (שההתאחדות החליטה להשאיר אותו בנבחרת הצעירה, כי... לא ברור למה בעצם) ומנור סולומון, שנפצע בצורה טראגית. שימו אותם בתוך המשוואה הזאת, ותקוו את איך שחזן - ואולי גם יוסי בניון - רואים את נבחרת ישראל בקמפיין מוקדמות יורו 2024. נבחרת שמתבססת על שון וייסמן, על גבי קניקובסקי, על דולב חזיזה, על ליאל עבדה - על מגוון גדול הרבה יותר של אפשרויות. כשמתישהו, גלוך וסולומון ייכנסו אל תוך המבנה הזה וייתנו את שלהם.

כי להסתמכות המוחלטת על זהבי (בקמפיין מוקדמות יורו 2020 הוא כבש 11 מתוך 16 השערים של הנבחרת, בקמפיין מוקדמות המונדיאל 2022 - 8 מתוך 23) יש גם מחירים. היא הופכת את הנבחרת לתלותית בשחקן אחד, מה שהופך את העבודה של היריבות לקלה יותר מבחינה הגנתית; ובעיקר, היא לא מאפשרת לשחקנים אחרים להתבלט. הנבחרת הבאה תהיה נבחרת הרבה יותר ורסטילית - אולי עם שפיץ פחות מחודד, אבל כזו שיש לה עוד אפשרויות. קשה לדעת כמה הנבחרת הזו תצליח, אבל אתמול קיבלנו סוג של פרומו למה שהיא מסוגלת לעשות על הדשא.

עומר אצילי
בנושא כל כך טעון ויצרי (מכל הצדדים), קשה להיות עקרוני. וגם לי, הרי, יש עמדה ברורה בכל הנושא שקשור לכדורגלן מכבי חיפה, שנכנס אתמול בדקה ה-75 וחטף שריקות בוז מהקהל בבלומפילד.

דעתי היא שעומר אצילי לא היה צריך להיות מזומן לנבחרת ישראל מלכתחילה - משום שנבחרת ישראל, במקרים רבים, שוקלת עוד שיקולים מלבד השאלה הפלילית, ופוסלת אנשים על דברים פחותים משמעותית ממה שלכאורה אצילי עשה. אלון חזן ויוסי בניון (שהחזיק, כזכור, בעמדה הפוכה כאשר היה מנהל מקצועי בבית"ר ירושלים) טעו כשעשו כן.

אבל עוד יותר בעייתית מההחלטה המקורית לזמן את אצילי לנבחרת, בעיניי היתה גם התגובה של המאמן אלון חזן והמנהל המקצועי יוסי בניון לשריקות הבוז. "אנחנו מקווים שהדברים האלה ייעלמו מן העולם", אמר בניון אחרי המשחק. חזן הוסיף במסיבת העיתונאים: "אני מאוד מקווה שהקהל יידע להתבגר ולהתגבר על הדבר הזה". משל שריקות הבוז היו בחלל ריק. כאילו הן לא נגרמו מסיבה מסוימת. כאילו אין סיבה שבגללה שרקו בוז ספציפית לאצילי ולא לתאי בריבו או לדני גרופר שנכנסו גם הם כמחליפים.

ובכן, לא היה חלל ריק. בסופו של דבר, נוכחותו של עומר אצילי מתקיימת בתוך קונטקסט של מעשיו - אלה שמהם בחרתם להתעלם כאשר זימנתם אותו לנבחרת. בתוך החשדות שאמנם לא נגמרו בכתב אישום פלילי, אך בהחלט מעלות שאלה האם אצילי - או דור מיכה - צריכים להיות במרכז עולם הכדורגל שלנו. האם בנבחרת צריכים לשחק רק השחקנים הכי טובים באותה נקודת זמן, או שהיא אמורה לבטא גם משהו אחר. תקראו לזה "ממלכתיות", תקראו לזה "קונצנזוס" - מי שלובש את מדי הנבחרת, אמור לייצג את כלל הציבור. כולל אוהדות הכדורגל בישראל.

חזן ובניון פשוט בחרו להדחיק את המעשים. להפוך אותם למעין משובת נעורים, מקרה לא נעים מעברו של אצילי, כזה שקרה ואפשר לדלג עליו ופשוט להמשיך הלאה. כמה טוב שהאוהדים היו שם, כדי להביע את דעתם ולהבהיר שלא כך הדבר. שגם אם הממסד הכדורגלני - יעקב שחר, אלונה ברקת, יוסי בניון או אלון חזן - שכח וסלח, יש מי שזוכר את המעשים. ומבקש שלכל הפחות יעמידו אותם לדיון, כאשר בוחרים לזמן שחקן לנבחרת.

חזן אמר ש"הניצחון הוא של כולנו". אני אוסיף שגם הנבחרת היא של כולנו. של כל אוהד ואוהד שישב בבית או היה באצטדיון. ושחקנים שלובשים את המדים של הנבחרת צריכים להיות כאלה שכולם יכולים לאהוב בלב שלם.