"אין בי חרטות, לא מרגיש פספוס בקריירה"

קרדיט: איגוד ההתעמלות בישראל

היום שאחרי הפרישה מקריירה מקצוענית יכול להיות קשה לעיכול לספורטאים. ההבנה שהעיסוק שהיה כמעט כל עולמם למשך חיים שלמים הגיע לסיומו, מרחיקה לא מעט מהם, ומביאה אותם לחפש את עצמם במסלול שונה. בעבור אלכס שטילוב, מי ששם את ענף ההתעמלות על המפה הספורטיבית בארץ, זה דווקא היה הפוך לחלוטין, וביום ההודעה על פרישתו ב-9 לדצמבר 2021, כבר הוכרז על מינויו למנהל נבחרת ההתעמלות גברים.

"כשפרשתי מהספורט עשיתי את זה בלב שלם", סיפר שטילוב, ימים ספורים לאחר החזרה של הנבחרת מאליפות אירופה שהסתיימה השבוע, "במהלך הקריירה שלי אף פעם לא סבלתי. יש הרבה ספורטאים שחושבים על היום שהם סוף סוף לא יצטרכו להגיע לאימון, או להתמודד עם לחץ בתחרות. כל עוד התאמנתי והייתי מתעמל אני נהניתי, וגם עכשיו אני נהנה. אני לא "אוכל את עצמי" על הפרישה, לא הייתה לי תחושה שסיימתי מוקדם. אין לי חרטות, אני חי בשלום עם המקום שלי עכשיו, ולא מרגיש פספוס". 

ובכל זאת, כשהגעת לאולם לא התעורר בך רצון לעלות על המזרון?
"כן עברו לי מחשבות על זה שהייתי נהנה לעלות למשטח לבצע תרגיל, אבל זאת מחשבה שחולפת אחרי שבריר שנייה. אני יודע שמיציתי את עצמי, ואני לא מרגיש שלא הספקתי לעשות משהו. מהנקודה שלי היום אני מנסה להסתכל על הדברים מזווית שונה, בתור מישהו שהוא חלק ממערכת, ורוצה שהענף יתרומם ויצליח, אז יותר קל לי. אני לא מסתכל על המתעמלים רק כמתעמלים, או על המאמנים כמאמנים בלבד, אני נמצא בעמדה שאני חושב מה אני יכול לעשות כדי להנגיש להם מה שצריך בשביל שיצליחו".

אז מהפוזיציה החדשה שלך, איך אתה רואה את מצב ההתעמלות היום בארץ? 
"קודם כל בנבחרת, שהיום מתאמנת ביחד, ובנפרד. זה משהו שבחיים לא היה לי, אני הייתי מתאמן במכבי תל אביב באולם בהדר יוסף, יחד עם מאות ילדים שהיו מגיעים לחוגים, בזמן שאני התכוננתי לאולימפיאדות ואליפויות עולם. היה בזה גם משהו טוב כי זה נותן לילדים האלה שחולמים להיות ספורטאים דמות שהם יכולים להסתכל עליה, אבל זה כן יכול לפגוע בהכנה של הספורטאים. היום הנבחרת שלנו מתאמנת במתקן ברמה הכי גבוהה שיש, עם מעטפת מצוינת, כשלא חסר להם כלום".

שטילוב, שחגג במרץ 35 חורפים, הוא פורץ דרך אמיתי, וזה לא נאמר כמחמאה ריקה. המתעמל בדימוס היה הראשון לזכות במדליות באליפות אירופה ובאליפות העולם, והחל את דרכו המקצוענית בתקופה בה: "אנשים בארץ לא שמעו על התעמלות, אפילו לא ידעו שיש אולם בארץ", על פי מילותיו.

כענף אולימפי, אתם צריכים להילחם על המקום שלכם כדי להיות בפרונט. אתה מודע לאחריות שיש לאנשים כמוך ודולגופיאט כדי לקדם את הענף?
"בוודאי, ככל שהענף יותר מצליח מגיעים יותר ילדים. זה מה שנותן מוטיבציה לחברה הצעירים להתמיד, וגם ההורים שצופים בתחרויות, זה נותן להם פרספקטיבה, שאולי שווה להביא את הילד שלהם להתעמלות. התחום הזה יכול לתרום לספורט בישראל באופן כללי, מי שמגיע לענף הזה ומקבל פה את הבסיס יכול לקבל מזה המון, גם אם בוחרים בסופו של דבר ללכת לענפים אחרים".

אז עכשיו עברת מלהיות מתעמל, לאיש צוות מקצועי. איך זה פתאום לעבוד לצד סרגיי וייסבורג, שהיה המאמן שלך?
תמיד היו בינינו יחסים פתוחים והיה בינינו שיח. הוא התייעץ איתי ואני התייעצתי איתו לאורך כל הקריירה. לא היה בינינו דיסטנס, ולא היינו הולכים לפי תוכנית העבודה שלו בלבד. העבודה שלנו עכשיו היא המשך ישיר של הקשר שהיה בינינו כשהייתי מתעמל, בגלל זה אני חושב שהתפקיד שלי כמנהל מתאים לי כי סרגיי כבר מכיר אותי, והוא סומך עליי. הגישה בנבחרת מתבססת על שיתוף פעולה, אין בן אדם אחד שמחליט על הכול.

וכמנהל מתחיל, מה להערכתך צריכה להיות המחשבה קדימה?
"צריך לראות איך מפתחים פה דור צעיר, ולא רק להנות מההישגים של ארטיום (דולגופיאט), עם כמה שהם באמת מדהימים. אנחנו רוצים שיבואו עוד מתעמלים גם אחריו, כדי שתהיה לנו נבחרת חזקה בעוד כמה שנים".

אז בהמשך לכך, יש דיסוננס שקיים. לצד ההצלחות שלך ושל דולגופיאט, היו כמה אגודות התעמלות שנסגרו בשנים האחרונות. מה למעשה מנע את התפתחות הענף ברמה כלל ארצית?
"בסוף הכול קשור לתשתיות. הייתה לנו בעיה שלא היו מספיק מתקנים, וכל ילד בגיל 15-14 צריך לעזוב לאגודה של מכבי ת''א. יחד עם זאת, כן נעשית עבודה בתחום הזה. יש אולם שנפתח בקריית אונו, יש תכנון לפתוח אולם בפתח תקווה, ובראשון לספטמבר הולכים לפתוח אולם בהרצליה ברמה הכי גבוהה שיש, שאני אהיה אחראי עליו. אם מסתכלים על החמש שנים האחרונות אנחנו כן במגמת שיפור, אולי לא בקצב שרוצים או בהתאם להישגים שאנחנו מביאים, אבל כן מתקדמים".

ומה לגבי מספר המאמנים שהולכים ומתמעטים, זאת גם סוגיה שמתמודדים איתה.
"אחת המטרות הכי חשובות זה לנסות לשמור את החברה הצעירים שפורשים מהקריירה הספורטיבית בענף, ואנחנו כן משתדלים לעשות את זה. כשאני פרשתי דאגו שאני אשאר במערכת ושאלו באיזה תפקיד אני יכול לתרום, ואני בחרתי בניהול כי חשבתי ששם יש לי מה לתת. עכשיו צירפנו את אילן קורצ'ק, מתעמל שפרש בעקבות פציעה והוא הולך להיות מאמן, ויש עוד כמה בדרך. אני מאוד מקווה שנמשיך לבנות בדרך הזאת".

גם הפעם באליפות אירופה דולגפיאט סיים על הפודיום, אך כפי ששטילוב מעיד, באיגוד ההתעמלות מתחילים לחשוב על קפיצת מדרגה עבור הענף בארץ. הזכייה במדליית הזהב של דימה דומנצקו באליפות אירופה לנוער סימלה את מה שמקווים לראות באיגוד בשנים הקרובות, וזה את הנוכחות של ישראלים רבים בבמות הגדולות.

המטרה של הנבחרת הייתה להעפיל לאליפות העולם, מה שלא קרה בסוף. כמה זה נפל על הפציעה של אייל אינדיג רגע לפני התחרות?
"הפציעה הייתה מאוד משמעותית כי הנבחרת הייתה תלויה באייל. כשאתה מתחרה בתחרות קבוצתית אתה צריך לפחות שני מתעמלים שמתאמנים בקרב רב. היה לנו את אייל ואורי זיידל, ושאר המתעמלים השלימו את הפאזל, אז ברגע שאייל נפצע הוא השאיר את הקבוצה בלי בורג מרכזי. היינו צריכים להיות סופר יצירתיים כדי להקפיץ את רון פיאטוב שהגיע בטיסה, ויום למחרת הוא כבר התחרה. אני כן חושב שהיינו צריכים להיות בטופ 13, והיו חסרות רק 3 עשיריות כדי להגיע לתוצאה שתביא אותנו לשם, שזה באמת כלום. אני מאמין שנצליח להוציא מהתחרות כמה מסקנות לעבודה בהכנה, לעודד יותר מתעמלים ללכת לקרב רב, כי אנחנו מכוונים להגיע לאליפות העולם כקבוצה בשנה הבאה". 

אז איך אתה רואה את הפוטנציאל הקבוצתי של הנבחרת כיום?
"קודם כל יש לנו הרבה יותר מתעמלים צעירים, גם בנבחרת צעירה וגם בנוער, ואני לא רואה סיבה שלא נהפוך להיות אחת משמונה הנבחרות הטובות באירופה. אנחנו עובדים כדי לגדל דור צעיר, ולא מחכים שיגיע ילד בן 18 שהופך לכוכב, אלא שנדע לעבוד איתו עוד לפני כן. הרעיון של האיגוד זה להתחיל בעבודה בבסיס הפירמידה, ולבנות משם למעלה".
 
ועכשיו כשאתה אחרי תחרות גדולה ראשונה כמתבונן מהצד, מה המסקנות להמשך? 
"אני אגיד את זה בצורה הכי פתוחה, אמרתי לסרגיי בזמן התחרות כשהסתכלתי על שאר הנבחרות שאני לא רואה שיש שם מתעמלים יותר טובים מהמתעמלים שלנו, ומבחינתי אני לא רואה סיבה שלא נהיה בגמר אליפות אירופה כקבוצה. זה מה שאפיין אותי לאורך הקריירה, הייתי קצת חצוף, זה לא שלא כיבדתי את היריבים, אבל תמיד חשבתי לעצמי: "מה אני פחות טוב ממישהו אחר?". הסתכלתי על החברה שלנו, וראיתי שיש לנו נבחרת טובה שבעוד כמה שנים חייבת להיות בבמה הכי גדולה. אני לא מסתכל על בודדים כמו ארטיום, שכל העולם נדהם מהיכולת שלו, אני מסתכל על הקבוצה, וכקבוצה, אני רואה פוטנציאל גדול".