מנבל לגיבור: סטרלינג השחקן החשוב באנגליה
דווקא בעונה שבה איבד את מקומו בהרכב מנצ'סטר סיטי, הפך ראחים סטרלינג לשחקן הכי תכליתי וחשוב בנבחרת אנגליה ביורו. האמון שנותן בו גארת סאותגייט, מפיק מהקיצוני את המיטב בדרך אולי לשנות היסטוריה של אומת כדורגל. על הכוכב המושמץ שמצא את האור
פתאום, כמו בהצגת תיאטרון, מוצא את עצמו ראחים סטרלינג כשהזרקור כולו מונח עליו. כמו במחזה, נדמה שהכל הוביל אותו לרגע הזה ממש: העלבונות והגזענות מהתקשורת הבריטית, העזיבה של ליברפול לטובת הכסף הגדול של סיטי, האכזבה ממנו בנבחרת, העלייה המטאורית ככוכב תחת פפ גווארדיולה, הכל היה בסך הכל פרומו למה שאמור להיות הקרשנדו של הקריירה המפותלת: ראחים סטרלינג, בוומבלי, מוביל את הנבחרת האנגלית - אולי - אל התואר האירופי הראשון בתולדותיה.
אבל בטורנירים הקודמים הוא, הרי, היה סמל הכישלון - או לפחות מי שהוכתר ככזה: מי שבגופו מילא את כל הדברים הרעים שאמרו על הנבחרת האנגלית; מרוכזת בעצמה, דריבליסטית חסרת ערך, מלאה בכישרון אבל ריקה מתכל'ס. כמה פעמים זכרת את סטרלינג מכדרר את עצמו לדעת על המגרש, לעתים בניגוד לכל היגיון, מכריח את עצמו על הנבחרת הכי לחוצה בעולם?
ועכשיו, משהו השתנה. אם פעם היה נדמה שבאיתיחד היה בסטרלינג משהו מאוד ממצה, קורקטי וממוקד - ובנבחרת סטרלינג היה מפוזר וקל דעת; הרי שהפעם, דווקא כשסטרלינג נסוג לאחור בסיטי (בעונת 2019/20 הוא כבש 20 שערי ליגה, בעונה החולפת רק 10, כשכמות המשחקים כמעט זהה) ואף איבד את מקומו הקבוע בהרכב, הוא הופך להיות השחקן הכי תכליתי של הנבחרת האנגלית - שלושת האריות כבשו שמונה שערים עד כה, ארבעה הגיעו מסטרלינג: כבש שלושה ובישל עוד אחד - כולם היו השערים הראשונים במשחקי הנבחרת.
נזכיר כי עד יורו 2020, סטרלינג עוד לא כבש במדי אנגליה בטורניר גדול. מי שנחשב לנטל, הופך לנכס. למעשה תהליך הזריחה של הכוכב בנבחרת החל עם הצמד שכבש מול ספרד בליגת האומות, חודשיים אחרי המונדיאל ברוסיה. מאז, סטרלינג הבקיע 15 שערים ב-22 הופעות במדים הלאומיים, וזאת בהיפוך גמור למה שקרה לפני: 2 שערים בלבד ב-45 משחקים. מדובר בשחקן אחר לחלוטין.
אז מהו שורש המהפך? הסבר אחד טוב נעוץ במערכת היחסים בין סטרלינג לבין המאמן שלו, גארת' סאות'גייט שנותן לו יותר חופש לכדרר לעומק, אבל גם לרוחב לעומת שיטת המסירות בסיטי אצל גווארדיולה. אחרי המשחק מול גרמניה, שבו סטרלינג כבש את השער ששבר את הקרח (בדיוק כפי שעשה מול קרואטיה וצ'כיה בשלב הבתים), אמר עליו המנג'ר: "הוא לוחם. יש לו יכולת עמידה יוצאת דופן ורעב, הוא פיתח בשנים האחרונות את הרעב הזה לכבוש. ה'דרייב' שלו הוא פנטסטי, ואני שמח שהוא נותן לנו את ההופעות שהוא נותן".
סאות'גייט בחר לתת בו את האמון, בהחלטה שלא היתה מובנת מאליה: אחרי הכל, בתקשורת הבריטית סטרלינג אף פעם לא נחשב, בלשון המעטה, כבן מועדף. רבים תהו איך סטרלינג מועדף על פני ג'יידון סאנצ'ו, למשל; אבל בסופו של דבר, האמון הוכיח את עצמו - ובגדול. כי כמו תמיד, סטרלינג ידע לצאת ממצבים לא פשוטים - ולסיים כמנצח. השער שלו מול גרמניה, כפי שתיאר ה"גארדיאן" המקומי - היתה "מטאפורה מושלמת לקריירה שלו: הוא ניצב בפני מכשול - לעתים קטן, לפעמים משמעותי - ומצליח לעמוד מולו. הסירוב שלו לוותר, הרוח הבלתי נלאית, היא שהאירה לו את הדרך להפוך לשחקן הכי חשוב של אנגליה באליפות אירופה".
"אני אף פעם לא הייתי מהספקנים לגביו", אמר עליו הפרשן (ואגדת ליברפול) ג'יימי קראגר, "לא ידעתי מאיפה הם באים. כמובן שהוא לא כבש בטורנירים עבור אנגליה, אבל בשנתיים האחרונות הוא כבש המון שערים תחת סאות'גייט - ובמנצ'סטר סיטי הוא נשאר אותו שחקן. אני לא חושב שהוא הוכיח משהו, כי לא היה לו מה להוכיח. הוא משחק בנבחרת אנגליה כי הוא ראוי לכך, בגלל התרומה שלו - לא רק השערים, אלא המהירות, הריצה מאחור, בטח כשיש לך את הארי קיין שהולך לעומק. אני שמח שעכשיו אנשים סוף סוף מבינים כמה טוב ראחים סטרלינג כשחקן".
ובנימה אישית, לא היה לי קל אף פעם לאהוב באמת את סטרלינג. גם אם כולם מסכימים שנעשה לו עוול, ברמת המשחק עצמו הוא לפעמים מעורר בך סלידה. לעתים כעס. אבל הטורניר הזה של סטרלינג, מעבר לכך שהוא מוכיח כמה ליבם של אוהדי כדורגל יכול להיות הפכפך (וכולנו מתהפכים כמו חביתות) - מאיר דווקא את הצדדים החיוביים בכל מה שהיה פעם שלילי: הרצון למשוך אליו את המשחק, הופך לרצון להוביל ולא להיגרר. כשהדריבלים מקבלים גם תכלית, הם הופכים לשערים הכי חשובים בטורניר הכי גדול של אנגליה מזה שנים רבות.
ראחים לא השתנה. אנחנו השתנינו. ובדרך, הוא אולי ישנה היסטוריה של אומת כדורגל שלמה.