נתחיל מהסוף: לא משנה כיצד ייגמר המשחק הערב (שלישי, 21:00) בסנץ', נבחרת הנוער שלנו כבר עשתה את שלה. עצם ההגעה שלה לחצי גמר אליפות אירופה עד גיל 19 (מתי בפעם האחרונה היינו בחצי גמר של משהו שהוא לא האירוויזיון?) היא בלתי נתפסת, ומעכשיו - כמאמר הקלישאה - הכל הוא "רק בונוס". ב"מונדיאליטו" מקומה כבר הובטח, ולכו תדעו לאן זה יגיע מכאן.
אבל מעבר להישג הנקודתי הזה - של אופיר חיים המאמן, ומתחתיו חבורת השחקנים הנהדרת, מתאי עבד ואוסקר גלוך עד סתיו למקין ורוי רביבו - אני בתחושה שההישג הזה נוגע למשהו גדול יותר, רחב יותר מאשר הגעה תיאורטית 180 דקות מתואר מטורף, שכנראה שלעולם לא נשחזר. הוא נוגע לדרך שבה אנחנו רואים את נבחרת ישראל בכללותה. הרבה לפני שמישהו מהשחקנים בנבחרת הזאת נולד בכלל.
כי לצד הנטייה הקצת מעייפת לגמד ולהקטין כל הישג שאליו מגיע ישראלי כלשהו (כן, המגמדים עומלים קשות כדי למצוא פגמים גם בחצי הגמר הזה), מגיע הצד ההופכי שלו - "המנטליות הישראלית". אותה "מחלה חשוכת מרפא" שגורמת לנו לקבל גולים בדקה התשעים, להשמיט יתרונות בטוחים, ובאופן כללי לסיים משחקי כדורגל עם תחושת החמצה.
כל כך חשוכת מרפא ה"מחלה" הזו, שהיא חוצה קבוצות, יבשות ואזורי זמן. מכבי חיפה חטפה גול בתוספת הזמן נגד רוזנבורג? הו, המנטליות הישראלית הארורה. ערן זהבי החמיץ פנדל בגלאזגו? מנטליות ישראלית, הלוואי שתמותי. ישראל שולטת במשחק מול קולומביה אבל לא מצליחה להבקיע? מנטליות! ידה בכל ויד כל בה. מזימה חובקת עולם, שנכונה תמיד (לא משנה מתי) מכשילה אותנו שוב ושוב מלהגיע למטרות שלנו. כן, הם יאמרו שוב, "שוב זה קורה לנו". "שוב פספסנו ברגע האמת".
אבל האמת היא שלא "קורה לנו" שום דבר. כדורגל, מה לעשות, הוא ספורט מקרי - משחק ספורטיבי פלאי ומשונה, שבו לפעמים הקבוצה הטובה יותר יכולה לא לרדת כמנצחת. תוסיפו לזה תנאים אובייקטיביים פשוטים שגורמים לנו - מה לעשות - לא להיות מדינת הכדורגל הטובה ביותר ביקום (אני יודע, זה קצת מבאס, אבל אפשר להתמודד), ותקבלו את זה שבדרך כלל אנחנו נצא בצד המפסיד. בטח מול מדינות כדורגל חזקות ואימתניות.
ו"המנטליות" ההיא? היא לפעמים בסך הכל דרך חכמה למצוא פיתרון קל. כי מי שמאשים את "המנטליות", לא צריך להסתכל על כדורגל. לא צריך לחשוב על איך מגדלים בלמים יותר טובים, או איך מחזקים אלמנטים פיזיים שאנחנו לוקים. תמיד אפשר לספוק כפיים, להביט לשמיים ולתהות - למה, למה זה שוב קורה לנו?
או שאפשר לעשות את מה שעשו בשנים האחרונות בנבחרת ישראל, ובכדורגל הישראלי. כי במשך תקופה ארוכה, רחוק מהזרקורים, נזרעו הזרעים לנבחרת הזאת; בין אם התהליך החיובי שקורה במחלקות הנוער של הפועל תל אביב (כן, של הניסנובים האלה), שעליה אחראי עומר בוקסנבוים, והביאה לעולם את אל ים קצנפולסקי, סתיו למקין ותאי עבד (שהיום משחק בפ.ס.וו); ועד העבודה היסודית של מכבי תל אביב, שהביאה את רוי רביבו, וכמובן את אוסקר גלוך. מאמן כריזמטי כמו אופיר חיים הצליח ללכד אותם לכדי נבחרת טובה, וקיבלנו הצלחה. בלי יללות מיותרות על "מנטליות", בלי לתפוס את הראש בידיים. סתם נבחרת כדורגל שיודעת לעבוד ולהצליח.
לפעמים נראה לי שנבחרות ישראל לדורותיהן צריכות לשחק נגד שני יריבים שונים: הראשון הוא היריב על המגרש, והשני הוא הפחד. "הדקות האחרונות", "המצבים הנייחים" - ועוד כל מיני שדים שהמצאנו וסיפרנו לעצמנו לאורך שנים. שגידלנו עליהם ילדים כמו אגדות עם, או סיפורים של האחים גרים. צופים שוב ושוב בצ'ארלי יאנקוס, וביורם ארבל האגדי תוהה איך לא בונים חומה.
אבל הדרך להשתפר בכדורגל היא להתגבר בדיוק על הפחד הזה. לא לחשוב שיש בנו משהו נחות גנטית, או איזה קללה איומה שרובצת עלינו. להסתכל בלבן של העיניים (גם אם זה קשה כשאתה נועם מוצ'ה והבלם שמולך בגובה 2.10 מטרים) לכל יריב, להאמין שיש בנו את היכולת לשחק כדורגל ולהפתיע. גם אם כל העולם חושב אחרת.
ובעיקר, לא לפחד מהפחד.
אל אל ישראל.