אי מתן זכות קדימה מהווה אחת מהעבירות החמורות ביותר בכביש. זו עבירה שמקפחת את הזכות הבסיסית של משתמשי הדרך, ושהובילה לאורך עשרות שנים לאינספור תאונות קטלניות. לפיכך, המדיניות הנוכחית של משטרת התנועה לאכוף ביד ברזל את החוק היא בהחלט מוצדקת, ואפילו מבורכת. אלא שהדרך לעשות זאת, לא יכולה להיעשות על גלי הדמיון, כפי שארע במקרה שלפנינו. כנגד הנאשם בעבירה זו, הוגש כתב אישום אשר יחס לו עבירה של אי ציות לתמרור 301, בכך שלא נתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה, בניגוד להוראת התמרור אשר מוצב, לכאורה בכיוון נסיעתו.
הנאשם כפר בכתב האישום מרגע הגשתו, תוך שהוא מציין כי במקום כלל לא מוצב תמרור כזה. הנאשם העיד בפני בית המשפט הגיש לפתחו צילומים של הצומת הרלוונטי מהם עולה כי לא מוצב במקום בכיוון נסיעתו תמרור 301, אלא תמרור עצור משושה 302 שמיועד למי שנכנס ליישוב, ולא למי שיוצא ממנו. לאור התפתחות זו, ביקשה המדינה לזכות את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, ולהרשיע אותו בעבירה חלופית של קיפוח זכות. לשיטת המדינה, תוך כדי ניהול ההליך עלה שזו העבירה שבה הבחינה השוטרת. לפי הדוח, היא ראתה את הנאשם פונה לתוך נתיב האצה ובסופו הוא נכנס לכביש לפני כלי רכב שנסעו, הפריע להם והם נאלצו לצפור לו ולהאט כדי למנוע התנגשות.
ראיות
אז היכן עוברת האמת? האם השוטרת התבלבלה, או שמא בדתה סיפור על קיומו של תמרור? כב' השופטת נועה חקלאי השתכנעה כי הנהג דובר אמת: "הנאשם לא ניסה לייפות את המציאות. הנאשם אישר שרכב צפר לו, אישר שהרכב השני האט, אך לדבריו כאמור, הרכב השני האט כי הבין שהנאשם מנסה להשתלב, והוא עשה כן על מנת לאפשר לו לעשות זאת - כך אנשים נוהגים בדרך כשהם רואים רכב בנתיב האצה קצר שמנסה להשתלב".
עוד ציינה השופטת, כי בעוד שלא נמצאו סתירות בין גרסת הנאשם כפי שהופיעה בדו"ח לזו שמסר בבית המשפט, דווקא עדותה של השוטרת לקתה בחוסר עקביות. השוטרת תארה בפני השופטת כי הוא נכנס לפני הרכב ולא אחריו, ואמרה כי "הם בלמו כדי לא להיכנס בו. הוא לא נכנס אחריהם, אם היה נכנס אחריהם לא הייתי עוצרת אותו כי אין עבירה, כך עדותה.
אלא שבהמשך, כשהנאשם הטיח בשוטרת כי בדבריה בסרטון אמרה בעצמה שהוא נכנס בין מכוניות (ולא לפניהן), העידה השוטרת כי "הרכבים לא נוסעים צמודים אחד אחרי השני, יכול להיות שרכב אחד חלף אותו ואז הוא הצליח להיכנס, יכול להיות שהוא בדיוק נכנס כשבאו עוד רכבים. כשנשאלה השוטרת, מה היה המרחק בין הנאשם לבין הרכב שאחריו, אמרה: "אני לא רוצה להעריך סתם. הרכבים היו בתנועה, המרחק ביניהם הולך והצטמצם עד שכמעט הגיעו אליו, על מנת שלא להיכנס בו הם פשוט בלמו".
ציינה השופטת בהמשך, כי היות שהעבירה של קיפוח זכות לא הופיעה בכתב האישום, והנהג אף לא הוזהר כי הוא עלול להיות מורשע בה, לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפניה. לדבריה "הנאשם לא קיפח את הזכות של הרכב שהאט, כיוון שזה האחרון פעל כך ביוזמתו כדי לאפשר השתלבות". עוד נאמר כי לאחר שהשופטת צפתה במצלמת הגוף, קבעה חד משמעית שדבריה של השוטרת אינם מדויקיים, ועל אף שהוצגה בפני השוטרת תמונה שמראה לה כי במקום לא נמצא תמרור 301, התבצרה בעמדתה. אח"כ גם העירה השופטת כי השוטרת לא יודעת אם חלף לפני הנאשם רכב אחד או שניים" ולכן עדותה שברירית.
סוף דבר – בית המשפט השתכנע כי הנאשם חף מפשע, ולפיכך הוא זוכה מכלל העבירות שיוחסו לו.
עו"ד אסף ורשה, מומחה לדיני תעבורה, ביטוח ונזיקין מציין: המשפט הפלילי מאופיין בכך שהצדדים במשפט הם המדינה - כמאשימה, והפרט - כנאשם. מצב זה, נעדר בעליל, איזון ושוויון. המאשימה, כרשות שלטונית, היא בעלת הכוח, האמצעים והיכולת, להאשים, להרשיע ולאכוף את חוקי המדינה. לעומתה עומד הפרט, כמעט חסר אונים, שאין בידיו את עוצמת השלטון, ואין בידיו את הכלים הבלתי מוגבלים שבידי המדינה. אי לכך, נקודת המוצא מורה על אי-שוויון אינהרנטי בהליך הפלילי המשפיע על הדיון הפלילי בכללו. ככלל, על המאשימה מוטלת 'החובה לשכנע' את בית המשפט באשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, ולשם כך עליה להביא ראיות, קבילות, באיכות בעוצמה, שתניח ודאות, ולמצער הסתברות קרובה לוודאי, כי הנאשם ביצע את המעשה הפלילי המיוחס לו – מה שלא קרה במקרה האמור. עקביות גרסתו של הנאשם שכנעה את השופטת, וסללה את הדרך לזיכויו במשפט.