צבועים, נמאסתם: די לזלזול באליפות אפריקה

אם זינדין זידאן היה רוצה בכך, הוא היה משחק במדי נבחרת אלג'יריה, ארץ המוצא של הוריו, ולא בנבחרת צרפת. אותו כנ"ל לגבי קיליאן אמבפה, שהיה  יכול גם הוא לשחק בנבחרת אלג'יריה – משם הגיעה אימו לצרפת – או בנבחרת קמרון, המדינה ממנה הגיע אביו.

זידאן ואמבפה בחרו לבסוף לייצג את צרפת. אם היו בוחרים אחרת, יתכן וצרפת לא הייתה זוכה בשני גביעי העולם שלה, ב-1998 וב-2018. צריך לזכור את הדברים הללו כשאנחנו מתכוננים לפתיחתה של אליפות אפריקה ה-33. שכן ההשפעה של אפריקה על הכדורגל העולמי היא הרבה יותר גדולה ממה שאנשים נוטים לחשוב. בסופו של דבר, גם השורשים של פלה נמצאים במערב אפריקה.

ערב פתיחת האליפות בקמרון, זה הזמן הטוב ביותר לתת לכדורגל האפריקני את הכבוד המגיע לו. בטח כאשר מלך השערים של הפרמייר ליג ישחק בטורניר ולצידו עוד כמה מהכדורגלנים הטובים ביותר בעולם. אבל בואו נגיד את האמת, לכדורגל האפריקני אין יחסי ציבור טובים במיוחד. הנטייה של רבים היא לזלזל באליפות אפריקה. להתייחס לטורניר כאל אירוע מיותר, ש"מפריע" לקבוצות באירופה.

מה לא נאמר בשבועות האחרונים: שבגלל הקורונה צריך לבטל את האליפות (שכבר נדחתה בשנה, בדיוק כמו היורו והאולימפיאדה, שנערכו לבסוף), שקמרון לא מסוגלת לארח את הטורניר, שהקבוצות באירופה יסרבו לשחרר את השחקנים. כמובן שכל זה לא קרה לבסוף, אבל התחושה ביבשת היא שאירופה התגלתה כאן בשיא צביעותה. שמדובר בגירסא מרוככת של הקולוניאליזם. שהאירופאים יודעים להשתמש בכישרון האפריקני כשזה מתאים להם – אבל לא יודעים לתת את התמורה, שבמקרה הזה מדובר בכבוד וביחס שווה.

מה שבטוח, ובכך אין כל ספק, זה שגביע אפריקה לאומות, בשמו הרשמי, לא מקבל את ההתייחסות התקשורתית שמקבלות אליפות אירופה והקופה אמריקה. והאמת? הגיע הזמן שזה ישתנה.

חלוץ ארסנל ונבחרת אנגליה לשעבר ופרשן ה-BBC בהווה, איאן רייט, אמר בשבוע שעבר ש"הסיקור התקשורתי של שחקנים מאירופה שיוצאים לאליפות אפריקה הוא חסר כבוד ונגוע בגזענות". רייט הוסיף: "רק לפני חצי שנה שיחקנו את היורו שלנו ב-11 מדינות, באמצע מגיפה, ולאף אחד לא היה עם זה בעיה. אבל קמרון, מדינה בודדת שמארחת טורניר, היא בעיה?". ורייט אמר עוד: "יש פה באנגליה עיתונאים ששואלים שחקנים אפריקנים אם הם רוצים לשחק בנבחרות שלהם. תארו לעצמכם שהיו מפנים שאלה כזו לשחקן אנגלי, שאמור לייצג את נבחרת שלוש האריות, איזו סערה הייתה מתחוללת". "אם אנחנו אוהבים את השחקנים הללו ברמת המועדון, למה אנחנו לא יכולים לאהוב אותם ברמה הבינלאומית, כמו עמיתיהם במדינות אחרות בעולם?".

עוד קול שפוי שנשמע בתקופה האחרונה באנגליה הוא זה של פטריק ויירה מאמן קריסטל פאלאס. ויירה, שנולד בסנגל, אבל הגיע בגיל צעיר לצרפת וזכה עימה בגביע העולם ב-1998, אמר: "אני מכבד ומבין את התשוקה של השחקנים ואת החשיבות שהם רואים בלייצג את המדינה שלהם. ולכן לעולם לא אעצור אף שחקן מלשחק בגביע אפריקה לאומות. הגיע גם הזמן שהתקשורת באירופה תסקר את האירוע ברצינות רבה יותר. אליפות אפריקה חשובה לא פחות מאליפות אירופה". ויירה אמר את הדברים למרות שארבעה משחקניו הבכירים ביותר כבר נמצאים בקמרון עם הנבחרות שלהם ולא יעמדו לרשותו בחודש הקרוב. אלו הם שייקו קויאטה הסנגלי, ווילפריד זאהא מחוף השנהב ושני הגנאים, ג'ורדן איו וג'פרי שלופ.

היחס המזלזל לא אופייני רק לאנגליה. עיתונאי הולנדי שאל לא מכבר את חלוץ אייאקס, סבסטיאן האלר, אם יעזוב את הליגה ההולנדית וייסע לאליפות אפריקה כדי לשחק במדי נבחרת חוף השנהב. האלר זעם: "מה השאלה בכלל. זה מראה על חוסר כבוד לאפריקה. האם שאלה כזו הופנתה אי פעם לעבר שחקן אירופאי לקראת אליפות אירופה? כמובן שאייצג את חוף השנהב. זה הכבוד הגדול ביותר".

יורגן קלופ, מאמן ליברפול, אמר לא מכבר ש"מדובר בטורניר קטן". אפשר אולי להבין את קלופ, שייאלץ להסתדר בחודש הקרוב בלי שלושה משחקניו החשובים ביותר, מוחמד סלאח המצרי, סאדיו מאנה הסנגלי ונאבי קייטה הגינאי – ועדיין זה לא מצדיק אמירה כה מתנשאת. לא בטוח שקלופ יודע, אבל אליפות אפריקה הראשונה התקיימה ב-1957, לפני שאליפות אירופה נולדה. וכמו ביורו, גם באליפות אפריקה משחקות 24 נבחרות, שכל אחת מהן מייצגת מדינה עצמאית, שגאה בשחקנים שלה, בדגל ובהמנון.

כשקלופ אמר את מה שאמר, מי שענה לו היה אליו סיסה, מאמנה הכריזמטי של נבחרת סנגל: "כדאי שקלופ יזכור שהוא נמצא היכן שהוא נמצא בזכות השחקנים האפריקנים שלו. הוא הפסיד בכל הגמרים שהגיע אליהם, עד אשר סלאח, מאנה ומאטיפ הגיעו לליברפול, ובזכותם הוא זכה סוף סוף בגביע האלופות ואחר כך גם באליפות".

וצריך לזכור, כל קבוצה שמחתימה שחקן בינלאומי יודעת שיש סיכוי גדול שהוא ישחק בנבחרת הלאומית שלו. וכשרוכשים שחקן אפריקני יודעים שכל שנתיים בינואר הוא אמור לצאת לכמה שבועות לשחק באליפות אפריקה. זה לא משהו שמגיע בהפתעה. אז זהו, הדיבורים הסתיימו ומהיום יתחיל הדבר האמיתי, הכדורגל. נקווה רק שכאשר הנבחרות האפריקניות יתכנסו שוב ב-2023 בחוף השנהב, אף אחד כבר לא ידבר על "טורניר קטן", ואף אחד לא יציק לשחקנים בשאלה האם הם מתכוונים לייצג את המדינה שלהם.