סדרת הכתבות "לבד במגרש" של דניאל זילברשטיין, ששודרה לאחרונה בחדשות הספורט, זכתה לתגובות והדים רבים. ספורטאים ישראלים חשפו את מצוקתם והראו שגם הם, כמו כולנו בעצם, יכולים לסבול מבעיות ומצוקות נפשיות כמו חרדה ודיכאון. לראות ספורטאי ישראלי שהכרת, אולי אפילו הערצת, נפתח ככה ומשתף במה שרבים מאיתנו מסתירים, מנרמל את השיח ועוזר לאחרים לחשוף את שעובר עליהם ולטפל בזה. את "הארון הנפשי" עזרו לפתוח לפניהם ספורטאים כמו השחיין מייקל פלפס, הטניסאים מארדי פיש ונאומי אוסקה וגם הכדורסלן קווין לאב. על שלושת הראשונים אגב, כבר הספיקו ליצור סרטים בנושא (במיוחד מומלץ הסרט העוצמתי שפיש במרכזו – "נקודת שבירה").
מעניין לבחון את היחס של החברה למצוקות נפשיות דרך שני אירועי ספורט המרכזיים שהתרחשו בקיץ האחרון: היורו והאולימפיאדה. ייתכן והרגעים העוצמתיים ביותר שקרו בכל אחד מהאירועים, לא היה קשור כלל להיבט המקצועי.
האירוע הראשון היה במשחק הפתיחה של היורו, אליפות אירופה בכדורגל: קשר נבחרת דנמרק, כריסטיאן אריקסן בן ה-29, התמוטט מספר דקות לפני סוף המחצית הראשונה של משחק הפתיחה החגיגי. טבעת של שחקני דנמרק הקיפה מיד את אריקסן ומיליונים בבית צפו בדאגה. האירוע ריגש אנשים רבים ואריקסן זכה לאמפתיה מקיר לקיר.
באירוע השני, פרשה סימון ביילס ממספר תחרויות, המתעמלת האמריקאית האדירה, בשל מה שהגדירה "התמקדות בבריאות הנפשית". בניגוד לתגובות הקונצנזוסיאליות שבמקרה אריקסן, כאן התגובות היו מעורבות: רבים שאבו השראה מפרישתה של ביילס שהודתה בקשייה הנפשיים, חלק אף שיבחו אותה וראו בה כפורצת דרך. אחרים טענו כי מטרת הספורט היא להתגבר על קשיים, פיזיים ונפשיים, וכי הספורטאי נמדד על הישגיו בלבד. חלק אף תהו מה יש להעריך בפרישה או בחשיפה של קשיים כאלה ואחרים. היו גם כאלה שפשוט התגעגעו לדור הקודם, שלא ממש דיבר על רגשות וקשייו נותבו למקומות אחרים, למשל מייקל ג'ורדן – הימורים, או דייגו מראדונה – סמים.
נחזור לאריקסן ולביילס. על פניו מדובר האחד באירוע פיזי (לבבי, אריקסן) והשני בנפשי (חרדה, ביילס). אך מה אנחנו בכלל יודעים על מצבו הנפשי של אריקסן הכדורגלן? ייתכן והיה בלחץ מהמעמד החשוב – משחק הפתיחה הנוצץ של טורניר היורו? אולי היה מוטרד מעניינים אישיים או משפחתיים? או שהגיע שחוק מהעונה העמוסה והארוכה שחווה בקבוצתו האיטלקית אינטר. ומה לגבי ביילס, האם עשרים שנה של אימונים אינטנסיביים, אלפי שעות מזרן וקורה, לא נתנו את אותותיהם גם על נפשה? אולי סחבה פציעות גופניות שהורידו את סיכוייה לשחזר את הישגיה האדירים?
קשה לשים את הקו היכן נגמר הגוף ומתחילה הנפש. אין ספק שהם שלובים זה בזה ויש שאף יגידו שההפרדה שאנחנו מנסים לעשות, בעיקר בעולם המערבי, היא מלאכותית. ביטויים רבים כמו "כל העולם על כתפיו" או "שברון לב" מבטאים את הקשר בין אירועים וחוויות לתחושה גופנית. אך למרות זאת היחס של החברה שונה כלפי כל אחד מהם. על בעיה "רפואית" נוכל לקבל ימי מחלה, להעדר מהעבודה ואולי גם לזכות לחמלה ולהבנה. כאב "נפשי" עלול להיתפס כפריכות וחולשה. אנשים רבים אף היו מוכנים להחליף מיד כאב "שקוף" שמקושר לעולם הנפש תמורת פציעה שניתן לראותה. ייתכן ופתיחות כלפי כל סוג של מצוקה, גם של ספורטאי, יכול להפחית את הכאב והסבל שמביאה ההסתרה.
*איתמר אורן הוא פסיכולוג בהתמחות קלינית בבית החולים תל השומר ולשעבר פסיכולוג מחלקת הנוער של הפועל תל אביב ונבחרת הנערים בכדורגל.