מותר לאהוב: זה הזמן לפרגן לנבחרת הג'ודו

"ופשוטים הדברים וחיים,
ומותר בם לנגוע,
ומותר לאהוב,
ומותר,
ומותר לאהוב"

(מילים: לאה גולדברג ז"ל)

כן, אחרי יותר מדי זמן של כעס ואכזבות ותסכולים, אפשר סוף סוף לשחרר. לשמוח באמת. להוריד קצת את מעמסת הציניות ששנים על פני כדור הארץ שמות עליך. אפילו לצאת מפרופורציות. לפחות עכשיו, זה מותר. מותר לאהוב שוב. הללויה.

יצא שם רע לשמחה הטהורה. לאפשרות להתחבר להישג עד הסוף. להתלהב, להתרגש, לעלות על גדותיך מרוב אושר. לראות את הדברים כמו שהם - חבורה של ספורטאים ישראלים, שעושה מעל ומעבר, מגיעה למקום שאליו קשה מאוד להגיע, וכובשת אותו בגאון. ובסטייל. מול יריב עדיף.

כי אנחנו מעדיפים בהרבה להסביר למה ההישג עומד בסימן שאלה, לסמן "כוכביות", להטיל ספק. ואל תטעו: אלה דברים חיוביים ונכונים, אבל עושה רושם שהם הפכו לחזות הכל. שכף המאזניים סטתה יותר מדי לכיוון השני - והכל פרופורציות. עד כדי כך, שלעתים נעלם ההישג עצמו.

כי כשמנור סולומון כובש בסלאלום של חצי מגרש נגד ריאל מדריד, "זה בשלב הבתים". זה לא נחשב. כשדני אבדיה "הורג" את לברון ג'יימס (הכדורסלן הטוב בעולם) בהגנה ומביא ניצחון, "זה בעונה הסדירה". זה לא נחשב. כשעומרי כספי מסיים קריירה של פורץ דרך אחרי עשור בליגה הטובה בעולם, כולם זוכרים ש"הוא לא הגיע לפלייאוף".

כשנבחרת העתודה בכדורסל זוכה באליפות אירופה, יטרח מי שיטרח לציין ש"השחקנים הטובים באמת לא באו". כשמכבי חיפה מנצחת את מנצ'סטר יונייטד בשלב הבתים של ליגת האלופות, כולם יידעו היטב לציין את שמות השחקנים שלא שיחקו במדי היריבה ונשארו בבית. כנ"ל הניצחון של הפועל תל אביב על צ'לסי. כנ"ל הזכייה של מכבי תל אביב ב"סופרוליג" ("גביע חצי אירופה"), והרשימה נמשכת.

וכך, גם הג'ודו: למרות שלא מעט ספורטאים במשלחת הגיעו למעל ומעבר ממה שציפו מהם, מהר מדי הוכתרה כל המשלחת כ"כישלון" - כי "אין מדליה". אבל עכשיו, כש"יש מדליה", יטרח מי שיטרח להסביר למה זה לא באמת הישג. למה לא באמת ניצחנו. למה הכל עומד בסימן שאלה.

אלא שהתוצאה היא שבסופו של דבר, תרבות ה"כוכביות" לא מאפשרת להכיר בצד המואר של הספורט: בהצלחה. בהגשמה. בהישג. היא מותירה אותנו רק עם החושך. והאמת היא שלא הכל חשוך: שהמשחקים האולימפיים האלה, כבר עכשיו, הם הצלחה לא קטנה עבור המשלחת הישראלית.

שחיינית שמביאה גמר היסטורי, אתלטית שמביאה גמר ראשון מאז אסתר רוט שחמורוב בסוף שנות השבעים. עוד גמר בבריכה. עוד גמר ב-5,000 מטר. גולש שמגיע מרחק נגיעה ממדליה משלו. וגם ברמת המדליות, כבר השווינו את שיא המדליות של ישראל. כולל אחת שלא חלמנו להשיג, מכיוונה של אבישג סמברג הנפלאה. ונבחרת הג'ודו - ספורטאיי על ברמה הכי גבוהה, שהגיעו אחרי הפסדים כואבים מאוד ביחידים, והתעלו לכדי ניצחון מפואר.

שמחה היא לא חולשה. היכולת להתרגש מספורטאים שמייצגים אותנו (כן, גם אם הם לא נולדו בישראל) היא לא "מוגזמת". היא אנושית. בסופו של דבר, לצד הרצון האמיתי והכן לבקר היכן שצריך, שהוא חלק טבעי מההתנהלות של כולנו, ספורט הוא כלום בלי הרגש שמלווה אותו. בלי היכולת של הלב לעלות על גדותיו. גם אם זה לרגע אחד, בתוך המציאות האפורה שכולנו חיים בתוכה.

אז תודה, פיטר, שגיא, רז, תמנע וכל הנבחרת. אחרי שנה כל כך מבאסת ומלאה בסימני שאלה, השמחה הזו - היא כל מה שיכולנו לבקש.