זה כל השוני: ההבדל בין אנגליה הזו לדורות הקודמים

צ'מעו קטע, זו איזושהי תיאוריה קלושה שעלתה בשיחות שלי עם חברים שממש ממש מבינים ב…עסקים, אנשים, פסיכולוגיה, מדע, מחשבים, הייטק. וגם, טיפ טיפה, מבינים קצת כדורגל. וזה הולך ככה: פעם, לפני שעידן המקצוענות התפוצץ בשנות התשעים עם טכניקות וטכנולוגיות אימון, תזונה, ומדע (שמאז רק ממשיכות להתקדם), שהמשחק היה יותר מבוסס כשרון מאשר פיזיות. כוכבי כדורגל "קוסמים", אבל אולי פחות חזקים או גבוהים, אפשר היה למצוא בכל מקום.

לעומת זאת, היום, כשבכל העולם אקדמיות כדורגל קודם כל רואות את הפוטנציאל הפיזי של ילד או נער (מהיר, חזק, גבוה, או שילוב של 2 או כל ה-3 האלה), וכשטכניקות האימון וכל המעטפת מאוד מתקדמות, המערכות האלה יודעות שהן מסוגלות לקחת אתלטים מעולים וללמד אותם כדורגל - בעוד ההיפך, ללמד מישהו להיות גבוה או מהיר, זה כמובן קשה בהרבה.

וככה יצא שהעשור הראשון של שנות האלפיים הפך - בדיעבד - לאיזושהי תקופת מעבר בכדורגל העולמי, בה ראינו את תחילת התוצאות של עידן האולטרא-מקצוענות משתלבות עם סוף עידן ה… נקרא לו, "העידן הטהור". והתוצאה הייתה שקיבלנו מיקס של הטוב משני העולמות.

התיאוריה הזו, שכאמור לא מבוססת על שום דבר יותר מאשר שיחות וואטסאפ וסלון (כן. סלון. אשכרה נפגשנו ודיברנו. כמו שפעם בני אדם היו עושים. בעידן ה…נקרא לו, "העידן הטהור"). אבל היא נולדה מתוך ניסיון להסביר משהו שלפחות עבורינו, חבורת חובבי ספורט סביב גיל 40, נראה מוזר מאוד מאוד.

והוא: שכמעט כל נבחרת שתסתכלו עליה היום - הגדולות של אירופה, של דרום אמריקה, היי, אפילו נבחרת ישראל - אם אתם משווים את הסגל שלה היום לסגלים שהיו לה לפני 20 או 10 שנים, אתם רואים, איך נגיד את זה בזהירות? פחות טאלנט "טהור".

חשוב מאוד להגיד שלא - אתם לא רואים כדורגל פחות טוב. ממש לא. הכדורגל ביורו הזה נהדר. אני אלך עוד יותר רחוק ואפילו אגיד שאחרי תקופה קשה, היורו הזה הפריח בי שוב גלים גלים של אהבה גדולה מאוד מאוד למשחק הפגום והמושלם הזה.

אבל הנה, איטליה בגמר היורו עם מרקו וראטי, מנואל לוקטלי, ז'ורז'יניו, צ'ירו אימובילה ודומניקו ברארדי. איפה זה לעומת אלסנדרו דל פיירו ופרנצ'סקו טוטי, אנדראה פירלו וג'נארו גאטוזו, אפילו פיפו אינזאגי ולוקה טוני? הולנד חזרה לטורניר גדול לראשונה מזה 2014 כשהכוכב הגדול שלה בהתקפה, ממפיס דפאי, הוא מישהו שכנראה לא היה רואה המון דשא מאחורי רוד ואן ניסטלרוי, רובין ואן פרסי, ווסלי סניידר ואריאן רובן. ספרד נתנה טורניר מצוין אבל ברור שדני אולמו, אלברו מוראטה, ג'רארד מורנו, מיקל אויירסאבל, ופראן טורס הם בכלל לא באותו לבל של ספרד הגדולה של 2008-2012, ואפילו לא היו פותחים לפני ראול ופרננדו מוריינטס של חצי דור קודם.

ברור שיש יוצאים מן הכלל. למשל, גרמניה. הרי זו כולה תיאוריה בשקל תשעים, לא איזה מחקר מדעי. אבל אפילו הכשרונות העילאיים של צרפת - פול פוגבה, אנטואן גריזמן, כרים בנזמה, קיליאן אמבאפה - לא יותר טובים מפטריק וויירה, זינאדין זידאן, תיירי הנרי ודויד טרזגה. (אנגולו קאנטה מול קלוד מקללה, אגב, זה חתיכת פייט). וכאמור, גם כשיוצאים מאירופה מקבלים משהו כמו גבריאל באטיסטוטה, הרנן קרספו, קלאודיו לופס, פבלו איימאר, מרסלו גז'ארדו, חואן ורון, דייגו סימאונה ואריאל אורטגה. עכשיו לכו תשוו את זה לחבר'ה שמסביב לליאו מסי וקון אגוארו (שניים שהם, למי שפספס, כבר בני 33). ואם אנחנו כבר בנושא, רוצים להשוות את הסגל של ברזיל הנוכחית לזה של דור הכסף מ-98 והזהב מ-2002, או אפילו לזה עמוס הכשרון שהפסיד לצרפת ברבע הגמר ב-2006? לא, אל. לא כדאי. זה לא יפה. זה ייגמר איזה 1:7 או משהו וזה לא יהיה נעים לאף אחד.

כשהקדשתי לזה יותר זמן לטובת כתיבת הטקסט הזה הכנסתי את הדברים גם לטבלאות והשוויתי 11 עמדות ב-9 נבחרות גדולות (גרמניה, צרפת, איטליה, אנגליה, הולנד, ספרד, פורטוגל, ברזיל וארגנטינה), והתוצאה הייתה שהנבחרות כיום קיבלו את היתרון ב-20% מהעמדות (הרבה מהן בהגנה ובשער), ב-20% היה קרוב מדי בשביל להחליט, וב-60% הסגלים מהעשור הראשון של שנות ה-2000 קיבלו את היתרון, בהרבה מקרים בפערים גדולים מאוד.

מה שמביא אותי לאנגליה. שזה שקר, רציתי לדבר על אנגליה מההתחלה וזו פשוט הדרך שלקחתי כדי להגיע לנושא. אבל האמת היא שהסיפור הזה תופס מאוד מאוד טוב גם כאן. עם כל הכבוד לדקלן רייס ולקלווין פיליפס, ואפילו אפילו למחליפם המעוטר ג'ורדן הנדרסון או לכשרונות צעירים כמו מייסון מאונט וג'ק גריליש, מישהו מהם עולה בהרכב בסגל שיש בו את פרנק למפארד, סטיבן ג'רארד ופול סקולס? שני הבלמים המצטיינים, הארי מגווייר וג'ון סטונס, עדיפים על ג'ון טרי, ריו פרדיננד וסול קמפבל? גארת' סאותג'ייט מעדיף לשחק עם מגן ימני באגף שמאל לפני שהוא נותן צ'אנס לבן צ'ילוול. מה אתם חושבים הוא היה עושה אם היה עומד לרשותו איזה אשלי קול? אוקיי, כן, ראחים סטרלינג והארי קיין זו רמה אחרת, אבל אני מכיר גם כאלה שיגידו שג'ו קול לא פחות טוב מראחים, ושמול מייקל אואן ו-וויין רוני בשיאם זה כאב ראש לבחור בינם לבין קיין. ואלה שני הכוכבים הכי גדולים של הנבחרת הנוכחית.

אז מה, אז למה, אז איך? וואלה, לא יודע. אולי זה באמת קשור באיזושהי מידה לעניין הסינון האתלטי/פיזי שנעשה כיום בגילאים צעירים יותר מאשר פעם, ולכל עניין עיצוב הכדורגלן המודרני באקדמיות כדורגל ברחבי העולם, ואירופה בפרט. אולי לא. אולי אתם בכלל חושבים שאני סתם איזה חמוץ שמתגעגע למה שהיה פעם. אז כאן אציין שהדור של תחילת שנות האלפיים זה לא הדור ש-"גדלנו עליו". הנוסטלגיה שלנו הולכת יותר אחורה מזה. ושכאמור, נהניתי מהיורו הזה בטירוף, גם יותר מטורנירים מלפני 20 ו-10 שנים. אז זה לא העניין הזה (הפעם).

אבל דבר אחד אני חושב שאפשר להגיד בביטחון: אם זה אכן ההסבר, אם זה באמת קשור לתהליך של 20-30 שנה בו אקדמיות הכדורגל וקידמה מדעית וטכנולוגית וכניסת עידן האולטרא-מקצועניות עיצבו את הכדורגלן המודרני שאנחנו רואים כיום, ואת הכדורגל הבאמת מאוד מאוד טוב שהיה ביורו הזה, אז זה דווקא לא מאוד מפתיע שלראשונה מזה יותר מ-50 שנה, דווקא אנגליה היא זו שפתאום עומדת בציפיות של עצמה בשני טורנירים רצופים גדולים. שזה, באמת, משהו שלא קרה בימי חיי. היי, אם כוללים את זה שסיימו ראשונה בבית עם ספרד בליגת האומות ועשו שם חצי גמר, אז זה אפילו כבר 3 טורנירים של לפחות חצי גמר. אנגליה!

זה לא מפתיע כי אם הסיבה היא מקצוענות בגילאים הצעירים, אז באנגליה יש כידוע תשתית מצויינת, המון כסף, מאמנים מעולים. מתייחסים שם לכדורגל ברצינות עסקית החל משלבים מאוד מאוד מוקדמים. וההצלחות האלה כמובן לא באו משום מקום, היו לזה הרבה רמזים מקדימים.

ב-2014 הנבחרת עד גיל 17 זכתה באליפות אירופה, ב-2017 זכתה באליפות העולם ובסגנות אירופית, ועשתה עוד חצי גמר יבשתי ב-2018. בכלל, קיץ 17 היה ענקי עבורם, כשגם הנבחרת עד גיל 20 זכתה באליפות העולם, הנבחרת עד גיל 19 זכתה באליפות אירופה והנבחרת עד גיל 21 עשתה חצי גמר יבשתי.

על הסגלים ההם נמנו בין היתר ג'ורדן פיקפורד, צ'ילוול, גריליש, דין הנדרסון, דומיניק קאלברט לווין, ריס ג'יימס, מייסון מאונט, פיל פודן, ג'יידון סאנצ'ו ובוקאיו סאקה - לא פחות מ-10 שחקנים שנמנים על הסגל ביורו הזה ממש, חלקם כבר מרכזיים מאוד. עוד יותר מ-10 נוספים שהיו בסגלי הצעירות בשנים ההן כבר קיבלו הופעות בנבחרת הבוגרת. והרשימה הזו לא כוללת את רייס בן ה-22 (שעבר מנבחרת אירלנד) ואת ג'וד בילינגהאם בן ה-17, שפשוט לפני 4 שנים עדיין היה בכיתה ז'.

בסופו של דבר, אין פה שום דבר מיסטי, אין פה מיסתורין. יש פשוט תוצאה של עבודה נכונה והשקעה עצומה, גם תשתיתית אבל בכל הרמות, ועל פני זמן רב מאוד. נכון, לפעמים צריך איזה פנדל גבולי כדי לעבור שלב. מזל תמיד משחק תפקיד בטורנירים כאלה. אבל חצי גמר מונדיאל, חצי גמר ליגת אומות (בשביל אנגליה זה נחשב הישג) וגמר יורו, בטווח של 3 שנים, ועם סגל צעיר מאוד, אלה לא תוצאות שמגיעות במזל. ואולי זה הדבר הכי חשוב שאפשר לקחת מההצלחה של אנגליה - השדים ההם מהעבר, הם לא קיבלו כרטיס לוומבלי הפעם. יש פשוט נבחרת סולידית, עם שחקנים טובים, שמנצחת משחקים שהיא צריכה לנצח. אני יודע שזה אולי נשמע לא מדהים במיוחד. ובמובן מסויים זה נכון. זו לא נבחרת מדהימה. אין פה למפארד וג'רארד. אבל יש בה כדורגל יותר מדויק ותכליתי משהחבר'ה ההם של "דור הזהב" אי פעם שיחקו במדים הלאומיים.

סולידיות ופרופורציות ומקצוענות הם הסוד של הנבחרת הזאת. שום דבר נוצץ. שום דבר היסטורי. עכשיו רק נשאר לספר את זה לתקשורת האנגלית, שכבר קוראת להכריז על יום שבתון ביום שני, אחרי הגמר. ורק על זה, באמת, שרק על זה - מגיע להם להפסיד בגמר לאיטליה. בפנדלים. מה שכמובן יקרה. כי לגמר, השדים מהעבר יצליחו להסתנן. על אפם ועל חמתם של כל המקצועניות והסולידיות בעולם. חכו תראו.