התחזית של אריק זאבי: 3-4 מדליות ישראליות

הוועד האולימפי מדבר מאוד בזהירות כששואלים אותו על התחזית למדליות מריו. הוא שב ומדגיש שהצפי הוא לחזור עם מדליה אחת מהמשחקים, ואני בהחלט יכול להבין אותו. הם כבר למודי ניסיון אולימפי ויודעים שתחזיות לחוד ומציאות לחוד, ובאופן כללי, תמיד עדיף להפתיע לטובה ולנפץ את התחזיות המוקדמות, מאשר להתחיל לספק הסברים. אבל לי יש תחזית משלי הפעם, תחזית אופטימית, שנשענת על הדברים שנעשו בשנים האחרונות בצמרת הספורט הישראלי, ואני חושב שאפשר יהיה לחזור עם 3-4 מדליות אולימפיות מריו.

מאוד קשה לחזות תוצאות, בעיקר בענפים לא מדידים, כשמדובר באירוע אחד, בתחרות אחת, כמו במשחקים האולימפיים. צירופי מקרים, חוסר מזל, טעות שיפוט, או סתם יום רע, משנים את התוצאה מן הקצה אל הקצה. מעצמות ספורט עם צפי לעשרות מדליות אולימפיות יכולות לחזות כמעט במדויק את כמות המדליות המוערכת מכיוון שסטטיסטית המספרים מתיישרים בדרך כלל. על כל מועמד למדליה שכושל במשחקים, יש ספורטאי אחר שמפתיע וזוכה במדליה לא מתוכננת, ולכן ההערכות הן די מדויקות, עם סטיה קטנה לכאן או לשם, כמובן. בישראל הצפי הקבוע הוא למדליה אחת בערך, כך שכל סטיה קטנה מורידה אותנו למאזן אפסי.

הפעם אני בתחושה אחרת לגמרי. כבר כמה שנים שמנשבות רוחות חדשות בספורט ההישגי בישראל. בעיקר בזכות הוועד האולימפי, ששינה פנים לחלוטין. היו"ר החדש יגאל כרמי, איש עסקים, שעושה רושם שהוא נמצא מעל לפולטיקת הספורט המעצבנת, יצר אווירה הרבה יותר משוחררת ורגועה במסדרונות הוועד האולימפי ובעיקר מקצועית לגמרי. זה החל במינויו של גילי לוסטיג למנכ"ל הועד האולימפי, שאמנם מדובר על תפקיד ניהולי, אבל העובדה שבתפקיד זה יושב איש ספורט הישגי בכל רמ"ח אבריו, משנה את המנגינה לגמרי. להבנתי, גילי גם קיבל מנדט רחב יותר בתפקידו החדש, מתוקף היותו מנהל היחידה לספורט הישגי במשך 20 השנה האחרונות, ומאפשרים לו להשפיע גם בדברים מקצועיים נטו.

זה המשיך בצירופה של יעל ארד לחוד החנית המקצועי של הועד האולימפי, שלמרות שייכותה הפוליטית (מכבי), אין עוררין על מקצועיותה ויכולתה. בכלל, עצם הכנסת ספורטאי עבר גדולים תמיד מבורכת ונותנת תחושה יותר טובה לספורטאים. השילוב של יעל, גילי ודני אורן, מנהל היחידה לספורט הישגי החדש, הוביל לכמה שינויים מידיים. ראשית, הבאת ספונסרים לתמיכה אישית בספורטאים, דרך הוועד האולימפי. עד כה, הוועד דאג בעיקר למותג שלו, לספונסרים שילוו אותו, מבלי לתמוך אישית בספורטאי הישג יחידים. הנגישות שלו לחברות הגדולות והעובדה שהוא דחף את המהלך, הובילה להירתמות מאסיבית של המגזר העסקי לתמיכה בספורטאי הסגל, והמומנטום החיובי שנוצר בשל כך, הוביל לעוד ועוד עסקאות, גם כאלה שלא בתיווכו הישיר של הועד האולימפי, אבל בהחלט בהשראתו.

כמעט לכל ספורטאי בסגל יש ספונסר שמלווה אותו לריו ומאפשר לו להתרכז אך ורק בהכנות למשחקים, לעתים אף מדובר בשניים או שלושה כאלה. אורי ששון, לדוגמא, נהנה מתמיכה של שלוש חברות מסחריות גדולות, שמאפשרות לו שקט כלכלי מוחלט בדרך למדליה. אמנם אורי הוא סגן אלוף אירופה פעמיים ברציפות ובהחלט ראוי לתמיכה כה יפה, אך רק לשם השוואה - ב-2001 אני הייתי אלוף אירופה וסגן אלוף העולם ולא זכיתי אפילו לחסות אחת ולא חסרות דוגמאות אחרות. אלה זמנים טובים.

גם בהיבטים המקצועיים יותר אני רואה שינויים לטובה. דוגמא אחת לכך היא הפרויקט המנטלי שיצר הוועד, בניהולו של אוהד מעוז, שעבד עם יעל לפני ברצלונה 92, ובו הוצמדו פסיכולוגים לענפים ספציפיים שלמדו את הענף על בוריו, הכירו את הספורטאים והמאמנים ואת הדינמיקה ביניהם, נמצאים איתם על מזרן הג'ודו ומלווים אותם בכל התהליך. מהלך מבורך, בטח כשכולנו מבינים שמשחקים אולימפיים הם בעיקר מאבק מנטלי. ואחרי כל זה, אני באמת חושב שלמרות שאין במשלחת הנוכחית פייבוריטים ודאיים למדליה כמו שיעל הייתה בברצלונה, מיכאל קלגנוב בסידני, או אני וגל פרידמן באתונה, ואולי דווקא בגלל זה, נופתע הפעם לטובה.

נתראה על הפודיום

אני רוצה להפנות את תשומת לבכם למספר ספורטאים שפחות מדברים עליהם במונחים של מדליה, אבל כאלה שלדעתי יוכלו להגיע מאחור, בשקט בשקט, ולתקוע יתד בהיסטוריה של הספורט הישראלי. ואלו שמות:

סרגיי ריכטר, קליעה. פיספס ממש במעט את הגמר האולימפי בלונדון 2012 ולדעת מומחים עלייה שלו לגמר משמעותה סיכויים מצוינים למדליה. סרגיי הוא טיפוס שונה מהקלעי הממוצע והריגוש שיש בגמר קליעה מביא אותו לשיא. הזכייה שלו באליפות אירופה מלמדת על כך ובהחלט תעזור לו אם אכן יגיע לשם.

אילנה קרטיש, היאבקות. זכתה 4 פעמים בסגנות אליפות אירופה, ג'ודאית לשעבר שעשתה הסבה מקצועית ובחרה להתנסות בענף חדש בתנועה האולימפית. העובדה שכבר עמדה על הפודיום מספר פעמים, ושמדובר בענף יחסית חדש ושאילנה היא פייטרית אדירה, גורמת לי לחשוב שגם היא יכולה לעשות זאת.

שחר צוברי, גלישה. מי שלא סופר אותו כמועמד למדליה עושה טעות נוראית. שחר הוא מדליסט אולימפי מבייג'ין וחשוב מכך, הוא חיית תחרויות אדירה. כשהאדרנלין עולה, הוא פורח. אז נכון שהוא לא זכה באף מדליה חשובה בשנים האחרונות, אבל הוא מסוג הספורטאים שלא צריכים להיות כל הזמן בטופ בשביל להפציץ. מעבר לכך, בגלישה יש מסורת אדירה של זכיה במדליות, משמעות אדירה במשחקים אולימפיים.

רון אטיאס, טקוואנדו. סגן אלוף אירופה המכהן נמצא בכושר מצויין ובסיטואציה מסוימת, יכול גם לזכות במדליה אולימפית וליצור סנסציה עולמית. אסביר. בענף הזה העפילו למשחקים 16 ספורטאים בסך הכל מכל משקל, כך ששני קרבות יביאו את אטיאס לחצי הגמר. בדרך לשם יהיה עליו לעבור יריב ברזילאי חזק ובסיבוב השני, ייתכן שיפגוש יריב מלוב (אם זה ינצח כמובן) וכמו שנוכחנו לדעת, ספורטאים מלוב לא עולים נגדנו, ואז יגיע הסיפור האמיתי.

בחצי הגמר יפגוש אטיאס, במידה רבה של ודאות, את אלוף העולם המכהן והמועמד הבכיר לזהב (יחד עם הקוריאני) - לוחם מאירן - ואז תתרחש הדרמה הגדולה באמת, שכן האיראני, לצערו כמובן, לא יוכל להופיע לקרב ורון ימצא את עצמו בגמר אולימפי עם שני נצחונות בלבד, ואולי אפילו עם ניצחון בודד בכיס. מטורף! ולמי שחושב שהאיראני יעלה לקרב בסיטואציה הזאת, רק אזכיר את הקרב שלא היה באולימפיאדת אתונה, בין אודי וקס מישראל לאיראני, פעמיים אלוף עולם ומועמד ודאי לזהב אולימפי.

אפשר להוסיף לרשימה עוד שניים שלושה ספורטאים - גילי כהן, מעיין דוידוביץ' ולינדה בולדר - וכן את המועמדים הטבעיים למדליה כמו ירדן ג'רבי, שגיא מוקי ושות' - ותבינו מדוע אני מכוון גבוה. רוחות חדשות מנשבות בספורט ההישגי בישראל ואלה יובילו להופעה טובה יותר של הספורטאים האולימפיים, ואם זה לא יקרה עכשיו בריו, אני משוכנע שזה יקרה בטוקיו, כי הכיוון הוא נכון והמגמה ברורה. וכשעובדים נכון, התוצאות בסוף מגיעות. אין חוכמות. נשאר רק לתקן את הוואקום שקיים בספורט הישראלי בגילאי ילדים ונוער, ואז נמצה את הפוטנציאל האולימפי שלנו במלואו, שלהערכתי שווה כ-70 ספורטאים בכל משלחת אולימפית וכ-3-4 מדליות בממוצע בכל אולימפיאדה. וכן, תמיד הייתי טיפוס אופטימי.

זאת האולימפיאדה החמישית שלי והראשונה שבה אני מגיע לא כספורטאי תחרותי, אלא על תקן פרשן של ערוץ הספורט. כל החיים חלמתי להגיע למשחקים האולימפיים, הרי זאת פסגת הקריירה עבור כל ספורטאי אולימפי. אבל אחרי שהגעתי לאולימפיאדה הראשונה שלי, הבנתי גם שאני חייב להגיע אליה, באחד הימים, כאזרח מן השורה. 4 שנים מתנקזות ליום אחד של תחרות, שבמידה רבה קובעת את גורלך הספורטיבי. זה מרגש ומלחיץ כאחד, אבל כך או כך, אתה לא באמת יכול ליהנות לגמרי מהחוויה.

העובדה שהתחרות הכי חשובה שלך בחיים מתקיימת בעוד מספר ימים, מונעת ממך להתמסר עד הסוף, לספוג את כל האווירה, לחוות את כל מה שיש לאולימפיאדה להציע. כספורטאי אתה אמנם לב האירוע, מרכז תשומת הלב, אבל אתה גם זה שהכי פחות נהנה שם. ההמונים ששוטפים את העיר האולימפית, נהנים ממסיבות רחוב ספונטניות, מאווירה מחשמלת, מכמות אנשים אדירה שמגיעה מרחבי הגלובוס, לבושה בצבעוניות מדהימה, ובל נשכח מספורט ברמה הכי גבוהה שיש.

באמת מדובר בקרנבל הגדול בעולם, אבל את זה חווים האוהדים ולא הספורטאים. לכן אני מאוד מתרגש להגיע לריו על אזרחי. נכון, הגעתי לעבוד, ואת רוב שעות היום אני אעביר באולם הג'ודו. אבל אין עננת לחץ שעוטפת אותי, שום דבר גורלי לא יוכרע עבורי בימים הקרובים. אני יכול לאכול חופשי ולשתות חופשי ובעצם, להיות חופשי.

בהצלחה!!