לברון ג'יימס אמר ב-2013, אחרי הזכיה השניה ברצף באליפות, כי "אני בכלל לא אמור להיות כאן". גם פיניקס סאנס לא ממש אמורה להיות היכן שהיא נמצאת.
התהליך שעברה פיניקס - מאחת הבדיחות של הליגה בעשור היוצא לקונטנדרית - הוא אחד הסיפורים המדהימים ב-NBA זה הרבה זמן, לא פחות. רק לפני שנתיים, ב-2018/19, סיימו הסאנס את העונה עם 19 ניצחונות. הם גם לא השיגו יותר מ-24 ניצחונות בכל אחת משלוש העונות שלפני כן.
בחירות הדראפט נערמו בעקבות ההישגים המפוקפקים, אבל פיניקס לא זכתה בלוטו. היא לא השיגה אף שחקן "משנה גורל" (דונצ'יץ'), או אפילו קרוב לזה (טייטום נניח). הנפילות בדראפט וחוסר היכולת לבנות קבוצה מנצחת, עיכבו שוב ושוב את תהליך הבניה מחדש, והטילו צל כבד לגבי עתידו במועדון של דווין בוקר, נקודת האור הבודדת במדבר בשנים הללו.
גם העונה שעברה לא ממש הביאה בשורה. בתחילת חודש מארס עמדה פיניקס על מאזן של 26 ניצחונות לעומת 39 הפסדים והייתה רחוקה מאוד מהכרטיס לפלייאוף. ואז, הגיעה מגיפה עולמית. ואז בועה.
על פניו, הסאנס כלל לא היו אמורים להיות מוזמנים לבועה, שכן הסיכוי שלהם להיכנס אפילו לפליי-אין היה אפסי. אבל הם הוזמנו, ניצחו באופן מדהים את כל 8 המשחקים שלהם (זה עדיין לא הספיק לפליי-אין, מה שמסביר כמה הסיכוי מראש היה קלוש) - והרוויחו כבוד מחדש. כמה חודשים מאוחר יותר, אותה ריצה מדהימה בבועה - אפשר להניח בביטחון - סייעה לפיניקס גם להרוויח את כריס פול.
שורה תחתונה, אם העונה לא נעצרת בגלל מגיפה, אם פיניקס לא מוזמנת לבועה, אם היא לא יוצאת ממנה עם מאזן 0:8 - ייתכן מאוד כי כריס פול נמצא היום במקום אחר, והסאנס מצידם ממשיכים לדשדש. כנראה שלעולם לא נדע. כך או אחרת, לסיפור הזה מגיע סוף טוב.