תם עידן החלומות: על המציאות של הסופר ליג
בפרובינציה הישראלית הצנועה, המפעל החדש שנוצר הוא סתירה לחלום הכי גדול של כל בעלים, שחקן, או אוהד. למה שמיץ' גולדהאר יתפרע? למה שיעקב שחר יפנטז? הסתיימה הצמרמורת הכי משכרת שיש. היכונו למאבק החדש – הקרב על הכרטיס ל"שקר קאפ" החדש
קיץ, אוגוסט, מסיבת עיתונאים חגיגית לפתיחת העונה והכותרת: "חולם לשמוע את המנון ליגת האלופות בישראל". אז זהו, שלא.
אם נשים בצד את הציניות ותחושת רדיפת הבצע שאופפת את הסופרליג הנרקמת, הצונמי המקצועי בדרך גם לחופי ישראל בצעדי ענק. הרי מאז הצטרפות הקבוצות הישראליות לאופ"א ב-1992 , ליגת האלופות הפכה לחלום הרטוב של כולנו. עבור האוהדים, הרגע המצמררת של ההמנון, עבור הבעלים, כרטיס לוטו מוצלח שפגע גם במספר הנוסף, וסידר אותם לכמה שנים טובות כשאת הארנק הם ישאירו בבית.
זה היה הטריגר (הלא בריא לעיתים) שגרם לארקדי גאידמק, מיץ' גולדהאר, ולעיתים גם יעקב שחר ואלונה ברקת להשתגע. מצד אחד להגזים במשכורות, מצד שני להנחית פה זרים שלא היו חולמים להגיע לנתב"ג. הרי אין פרס כספי גדול יותר מלהגיע לשלב הבתים. כי מעבר לפילנתרופיה, הם אנשי עסקים שרוצים להכניס כסף, ובטח לא להפסיד אותו. לא משנה איך יקשטו את המפעל החדש, אין תרחיש בעולם שאותו כסף ייכנס למפעל החדש ה'חרטה קאפ' בהשתתפות הקבוצות הגדולות של מזרח אירופה.
אז הביאו רכש מוגזם, שוברים את השוק, הופכים את גדול הבינוניים לשחקן כוכב שמרוויח מיליונים רק בשביל הצ'אנס הקטן שאותו כרטיס גירוד יראה יהלומים. וזה קרה. וזו היתה ההרגשה הכי טובה בעולם.
עכשיו, יישב גולדהאר בקנדה ויגיד לעצמו: "100 מיליון שקלים בעונה כדי לקחת אליפות מול היריבות הקיקיוניות בליגה? AM I CRAZY?" אותו דבר שחר, אותו דבר אלונה. אי אפשר להגשים חלום, אי אפשר למכור אותו לעצמם. יקומו "הרובין הודים" ויגידו שזו הזדמנות לצמצום פערים, לתחרותיות. אז מה? במקום שנושא הלפיד ימשוך אותנו למעלה, המציאות תדרדר אותנו למטה.
עכשיו תשב אלונה ברקת, שהיתה רחוקה שער אחד מהעפלה לבתים ותשאל את עצמה למה להתאבד כלכלית על חלום, שעכשיו כבר לא קיים? הרי בשנות ה-80 וה-90, הוכח שאפשר גם בלי להתפרע, וכנראה שכך יהיה.
ואתם זוכרים את השקר המופלא, אליו אנחנו נגלים מדי פלייאוף עליון "המאבק על הכרטיס לאירופה"? אז מילא שהכדורגל הישראלי נדחק מהליגה האירופית, לא ברור להיכן הוא יידחק עכשיו. תחשבו שמאמן מסוים יספר ש"החלום הגדול זה להביא את הקבוצה בעונה הבאה לשקר קאפ!". ואיך יפתו שחקן זר שהוא קצת מעל הממוצע להגיע לישראל? ואיך דודו דהאן ימכור זר לנציגה הצ'כית, הבלגית או הקזחית בבתים? ואיך, ואיך ואיך ואיך ואיך.
ויקומו אלה שיספרו לנו ש"זו הולכת להיות הליגה הכי מטורפת שראינו וגם ככה כבר שנים אין נציגה ישראלית באלופות". הם צודקים. רק תיזכרו מה אמרנו על הגרלת הבתים כשהפועל ת"א עלתה – "בנפיקה, ליון ושאלקה? זה בית של ליגה אירופית. תנו לנו פעם אחת בחיים לשחק מול אלו שאנחנו רואים רק בטלוויזיה, או בסוני".
ותחשבו מה עובר לאוהד מכבי חיפה בעמוד השדרה כשהוא נזכר בשער של יניב קטן באולד טראפורד או של ז'וטא מול יונייטד. ואיזה חיוך עולה על שפתיו של אוהד מכבי ת"א כשהוא נזכר איך ברוך דגו השחיל את אייאקס. וכמה אוהדי הפועל ת"א צוחקים כשהם צופים בערגה בשלישייה המטורפת לרשת של בנפיקה במשחק בו יחס הקרנות היה 3-200 לפורטוגלים. ויותר מזה – איך אתם, אני, כולנו, הזלנו דמעות, לא פחות, כשהמנון ליגת האלופות נוגן כאן. כדורגל וספורט בכלל הוא מסורת, יצירת תרבות וזיכרונות. המציאות החדשה משאירה אותנו, ולא מעט מדינות כדורגל בכירות מאיתנו, מחוץ למסיבה, בלי שהסלקטור בכלל מסתכל לעברינו. "מצטערים, זו מסיבה לעשירים בלבד".
בניגוד לאחות מהכדורסל, זה לא יהפוך את מאבק האליפות פה לפלסטי. הרי היוקרה הקטנה שלנו, שווה כמעט כמו מפגש מול באיירן ויובה. יכול להיות שאפילו הליגה תהיה שוויונית יותר. ואולי נפגוש את לסטר בבלומפילד, את פרנקפורט בסמי עופר ונאפולי בטדי. ירגש אתכם?