שלח לי שקט: האלמנט שחסר למכבי חיפה

למכבי חיפה יש הרבה דברים: יש לה מועדון מסודר ומגובש כלכלית, יש לה היסטוריה של מועדון גדול עם כמה דורות של הצלחה, יש לה גם קבוצת כדורגל מצוינת. ועם זאת, נדמה שלקראת השלב האחרון של העונה - דבר אחד חסר לה: שקט. שקט נפשי בעיקר. ככל שהיא מתקרבת לרגעי הסיום וההכרעה של העונה, עושה רושם שקיים פער עצום בין יכולות הכדורגל שיש בקבוצה הזאת (אדירות), לבין היכולת לתרגם את הדברים האלה לנצחונות בעזרת יכולת עמידה. להתמודד גם עם דקות בהן לא הולך, ולדעת לעבור אותן.

אפשר לראות את זה בדברים הקטנים; בכך שכל מצב גבולי גורר איתה מהומת אלוהים בקרב הקהל או השחקנים (או שניהם), כל שריקת 50-50 מחייבת ריצה מיידית לשופט במקום להמשיך הלאה. העצבים האלה יכולים להיות פרודוקטיביים, אבל אתמול - וזו דוגמא אחת מיני רבות העונה - הוא עשה את ההפך. העצבים האלה הפכו למשקולת על הרגליים של שחקני כדורגל מצוינים, ששיחקו לא רק נגד יריבה חרוצה ועקשנית, אלא גם נגד עצמה ונגד החששות שלה. ואם את מכבי פתח תקווה, מכבי חיפה בהחלט יכולה לנצח; הרי שאת מכבי פתח תקווה פלוס השופטים פלוס האווירה פלוס עשור שלם של אכזבות, יהיה לה קשה מאוד להכניע.

וכך היא מוצאת את עצמה, לראשונה העונה, במפגש מול מכבי תל אביב שבו היא נמצאת בעמדת נחיתות. ובדיוק את הפנצ'ר הזה היא תצטרך לתקן, אם היא רוצה לסיים את העונה הזו כאלופה - לדעת שאליפות היא בסופו של דבר מירוץ ארוך, שמוכרע לטובה ע"י מי שמסוגל לרוץ עד הקילומטר האחרון. שלפעמים שלוות הנפש היא הדבר שמסייע לך להביא את הנקודות בזמן האמת, ולא רק הכישרון (שאין חולק עליו) של צ'ארון שרי או דולב חזיזה. ובמלים אחרות: האנרגיות השליליות הכשילו מספיק את מכבי חיפה, והגיע הזמן להסיר אותן הצידה. לתת לכדורגל לדבר בעד עצמו.

השופטים. וזה, אם תרצו, עוד ביטוי לאובדן שיקול הדעת שיש לקבוצות הכדורגל מודל 2021. פעם, הם עוד היו מנסים לעטוף את זה - בעזרת אותה אמירה קלישאתית הידועה במחוזותינו כ"אני לא מדבר על שופטים, אבל...". היום המשפט הזה נעלם מן המדפים. נמחק לגמרי. היום כולם מדברים על השופטים. כל הזמן. יתרה מכך; לא רק שהשופטים נהיים חלקים מהשיח, הם משתלטים על השיח כולו.

מיד לאחר שריקת הסיום, במשחק שהוכרע ע"י החלטת שיפוט, מתחיל פסטיבל בכי שלם (וזה נכון לגבי כל הקבוצות) - שמכיל בתוכו את המאמן, את השחקנים, לפעמים אפילו את בעלי הקבוצות. כולם לא מפסיקים להתפלש בקורבנות, לספר כמה הם ורק הם נדפקים, לחשב את הנקודות שאיבדו אלמלא השופט שרק נכון (לדעתם כמובן).

שופטים טועים. כן, גם אחרי עידן ה-VAR. כל עוד ההכרעה ניתנת בידיהם של בני אדם (בין אם הם רצים על הדשא יחד עם השחקנים, או יושבים בחדר ממוזג הרחק מן המגרש), תהיינה טעויות שיפוט - אבל אין מגמה. אין קונספירציה. אף אחד לא זונח את הכל כדי לדפוק אך ורק את הקבוצה שלך. זה הדבר הפשוט והברור מאליו שצריך לבוא - תוך הבנה שאם השיפוט לא טוב, וזו אכן שנה לא טובה לשופטים באשר הם, הוא לא טוב במידה שווה לכל הקבוצות. והמסר הזה, נדמה לי, צריך להתחיל מהאנשים שאחראים באופן ישיר על המשחק, על מנת שההבנה הזו תחלחל. גם את המובן מאליו, כדי להגיד מדי פעם. שנזכור.

מכבי פ"ת. כן, כולם ידברו שוב על מכבי חיפה ומכבי תל אביב - זה טבעי, אלה המועדונים שרצים לאליפות. אבל הגיע הזמן להגיד משהו גם על הקבוצה הזו. כזו שממשיכה לשבור את השיאים של עצמה, בעונה הראשונה שלה אחרי שנה בלאומית, לא מפסיקה לספק כשרונות ולהשיג תוצאות על הדשא - בשילוב יוצא דופן של כדורגל וקשיחות, יכולת עמידה וחוסר מוחלט בפחד מול יריבות חזקות או משפיעות.

כשמכבי פתח תקווה ירדה ליגה, בעונת 2011/12, הפרצוף שלה היה משפחת לוזון - אותה משפחה שמשלבת הצלחה עם תופעות שליליות, כמו התנפלות על שופטים (אפרופו) או אגרסיביות יתרה. תשע שנים אחרי אותה עונה, מכבי פתח תקווה עדיין מנוהלת ע"י הלוזונים, אבל הפרצוף שלה הוא אחר: הוא זה של ליאל עבדה. או ארד בר. או תאי בריבו. המועדון עבר מטמורפוזה שיווקית, שאפשר לנו סוף סוף לדבר על מה שצריך לדבר: על יכולת גידול השחקנים הנהדרת במלאבס, על העבודה של גיא לוזון והקבוצה הלוחמת שלו, על מועדון קטן בלי תקציב גדול שמצליח לתת פייט לגדולות ולעשירות.

פתח תקווה היא הסוס השחור של הפלייאוף הזה. אל לה למכבי תל אביב לחשוב שיהיה לה כל כך קל כשהיא תפגוש אותה - היא תבוא מול התל אביבים באותה נחישות ואותו חוסר פחד שהיא באה איתו מול החיפאים. באופן מוזר, ייתכן ודווקא המועדון הזה - שעבר לא מעט חבטות ותהפוכות בשנים האחרונות, עשוי להיות "ממליך המלכים" של עונת 2020/21. ובעיקר, האתגר שאיתו יצטרכו להתמודד בכר ו-ואן לוון, גם אחרי שיתמודדו במשחק העונה שלהם ביום שלישי.