המתח כבר מורגש, הפרפרים לאט-לאט מתאספים בבטן ואוטוטו הדבר האמיתי מתחיל - אבל עד שאדם סילבר ינפנף בדגל ויוציא את עונת ה-NBA לדרך, הנה לכם חמישה רשמים ראשונים מצמד משחקי ההכנה של וושינגטון וויזארדס ודני אבדיה נגד ברוקלין ודטרויט.
1. אין ספק שהעובדה ששוב אחד משלנו נמצא בליגה של הגדולים מרגשת. הרי מאז ימי כספי, רבים לא מצאו סיבה מספיק טובה להתעורר באמצע הלילה. והנה, מגיע דני אבדיה ונותן לנו אחת. וזה מוציא מכולנו את הפטריוטיות שבנו. כולנו רוצים בהצלחתו, כולנו רוצים לראות כמה שיותר ממנו. אבל זה בדיוק הרגע לעצור ולהפנים: דני לא רוצה ולא צריך להיות "הילד של כולנו", חטא שאני מודה שאנחנו העיתונאים חוטאים בו לא מעט לאחרונה ואולי גם לא לאחרונה. מהרגע שיריית הפתיחה נורתה, אבדיה צריך לקבל יחס של שחקן כדורסל. שחקן NBA מן המניין. הוא הרוויח את זה ביושר.
2. ואם כבר בחרנו להתייחס אליו כאל שחקן כדורסל, אז שני משחקים הם די והותר כדי להבחין בכך שהבעיות נותרו די דומות לאלה שהכרנו. אנחנו יודעים שאבדיה יכול לקלוע מבחוץ כשהוא בזון, אבל שאלת היציבות שהטרידה את הסקאוטים עדיין קיימת וראינו זאת מול דטרויט. אחרי משחק ראשון מושלם, אבדיה רשם 0 מ-4 מחוץ לקשת ו-1 מ-3 מהעונשין - בדיוק הטווחים הבעייתיים שלו. בנוסף, עדיין לא ראינו את אבדיה חודר שמאלה ב-NBA. נכון, הנקודות הראשונות מול דטרויט היו בחדירה שמאלה, אבל הסיומת הייתה ביד ימין - ואת תקרת הזכוכית הזאת הוא יצטרך לשבור מתישהו.
עם זאת, לצד החולשות אפשר לראות גם עד כמה החוזקות שלו באות לידי ביטוי בכדורסל האמריקאי. בין אם זה השדרוג הפיזי, שהחל עוד בפגרת הקורונה ורק עכשיו אנחנו באמת מבינים עד כמה הוא משתלם לו. שכן הוא יכול לתת פייט בהגנת האחד-על-אחד; הוא יכול לייצר מהפוסט; והוא יכול לנצל את הגודל שלו כדי לחדור ימינה כמעט מתי שהוא רוצה, בטח בתור רוקי שאף אחד מהשחקנים לא מכיר או סופר. ובין אם זו הנונשלנטיות הבלתי מוסברת הזו שגורמת לו לקחת כמעט תמיד החלטות נכונות תחת לחץ ולעשות מינימום טעויות.
3. וכמו שהבעיות נותרו אותן בעיות, כך גם הכריזמה נותרה אותה כריזמה. יכול להיות שרק הקהל הישראלי שם לב לזה כחלק מ"פסטיבל דני אבדיה", ועוד מוקדם לדעת מה הנתח שלו בזה ומה של האחרים, אבל בכל פעם שהוא עולה על הפרקט - וושינגטון נראית קצת יותר טוב. היא קצת יותר שומרת, קצת יותר רצה, קצת יותר נלהבת וקצת יותר חיה. ה"ילדותיות" הזו שלו (בקטע טוב) מכניסה צבע במשחק. הוא תמיד נראה בטוח בעצמו, אבל עושה זאת מבלי לפגוע בגאווה של חבריו לקבוצה - תוך שהוא כל הזמן מתעניין ושואל. ואת זה האמריקאים אוהבים לראות.
4. כחלק מה"אכזבה" שבלהיבחר על ידי קבוצה סולידית כמו וושינגטון בדראפט ולא על ידי קבוצה נוצצת יותר, ייתכן שנראה הרבה רגעים של כדורסל מחריד ופיגור מוגזם. זה מבאס, אבל זה אומר יותר דקות של דני אבדיה בשבילנו. בואו נקווה שטרייד ווסטברוק-וול עוד ישנה את ההנחה הזו ויהפוך את וושינגטון ל"מעניינת" יותר.
5. אם ימשיך לשחק ככה, ובעיקר אם הקליעה תתייצב, אבדיה יכול וצריך להילקח בחשבון בקרב על המקום בחמישייה של וושינגטון. כי לפחות כרגע, ה"מתחרים" שלו לא נראים מבריקים במיוחד. טרוי בראון אולי המתחרה המוביל בהתקפה, אבל כשהכדור יהיה אצל ווסטברוק וביל הוא יהיה הרבה פחות אפקטיבי. אייזק בונגה אולי יתרום יותר הגנתית, אבל יהווה נקודת תורפה בהתקפה - וזה בלשון המעטה. וג'רום רובינסון, ובכן, הוא נראה השחקן הכי אנמי מבין ארבעת המועמדים. זה, כמובן, בהנחה שהאצ'ימורה וברטאנס ייאבקו על עמדה מספר 4 ועמדה מספר 3 תישאר יתומה. כך או אחרת, עושה רושם שהשאלה הזו תלווה את וושינגטון לאורך כל העונה - כך שאבדיה יקבל את ההזדמנות שלו. או לפחות כך מקווים האוהדים בארץ הקודש. ובתסריט שלהם, הוא גם תופס אותה בשתי ידיים.