תמונה מעוותת: ה-VAR הורס את חוויית המשחק

"הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות". כולנו מכירים את האמרה שבאה לתאר מעשה שנועד להועיל, אך התגלה בסופו של דבר כהרה אסון. כך אני מרגיש מאז החליטו בפיפ"א להפוך את המצלמה לכלי עזר בשיפוט משחקי הכדורגל.

ספק אם פגשתם מישהו שטרם ההחלטה המתבקשת לא חשב כי בעולם המתקדם בו אנחנו חיים, צריכים לעשות שימוש בעזרים אלקטרונים כדי לתקן טעויות של שופטים. טעויות שהכריעו משחקים. יותר מ-90 אחוז בירכו על המהלך. אבל באותה נשימה, ספק אם היום תמצאו מישהו שה-VAR, בצורתו הנוכחית, עובר לו בגרון. והסיבה פשוטה: השופטים (וגם החוקה) עדיין לא ערוכים מחשבתית ומקצועית למהלך.

שמונה וחצי דקות. אני חוזר: שמונה וחצי דקות. ובמילים אחרות, כמעט עשר דקות לקח לשופטי המשחק להגיע להחלטה האם היתה עבירה על חלוץ קרית שמונה, כפי ששרק השופט הראשי ברגע הראשון. מספיק זמן כדי ללכת להתקלח, להרדים את הילד וללגום קפה כדי לשמור על הערנות. אחרי הכל, בקצב הזה המשחק עלול להסתיים אחרי חצות. ולחשוב שאחרי הכל השופט הוסיף רק 6 דק למחצית הראשונה. פשוט בדיחה.

שמונה וחצי דקות, בהן לא חלף בראשו של שום שופט שבזמן הזה המשחק פשוט נהרס. השחקנים מתקררים, דבר שעלול לפגוע בקצב ובעיקר בבריאותם, הקהל מאבד סבלנות ועניין (וזה עוד כשאין קהל ביציעים. ממש תודה לקורונה שחסכה את זה מהאלפים), והספונטניות שבחגיגה ובעצב הולכים לאיבוד.

שמונה וחצי דקות בהן אף אחד מהשופטים לא הפנים שכבר לא משנה מה תהיה ההחלטה הסופית, היא תהיה טובה כמו ההחלטה המקורית. מהסיבה הפשוטה שאם לקח להם כמעט עשר דקות להחליט מה היה, סביר להניח שהם לא עשו זאת באמונה שלמה ויהיו רבים שיחלקו עליהם לכאן או לכאן.

מדובר רק בדוגמא אחת קטנה לעשרות החלטות ברחבי העולם שפשוט הורסות את חווית המשחק. רק שבוע לפני כן ראינו איך שימוש לא נכון ב-VAR עלול לשנות תוצאה. שוב מכבי חיפה. הפעם מול בית"ר ירושלים. אבו פאני כבש מכדור חוזר אחרי החטאת פנדל של רוקאביצה, אבל שופטי הווידיאו החליטו שהקשר נכנס לרחבה טרם הזמן, למרות ששום תמונה לא הוכיחה זאת בוודאות.

באותו לילה אגב, במשחק בליגה האנגלית, בין ווסטהאם ואסטון וילה, עמוק עמוק בתוף תוספת הזמן, נפסל שער שיוויון יפהפה של חלוץ האורחים אולי ווטקינס בטענת נבדל. נבדל שעד היום מיטב מומחי הוידיאו לא משוכנעים שאכן היה.

אתם קולטים? קבוצה כובשת שער שיוויון דרמטי, הקהל (בינתיים בבית) בשמיים או עם הראש בין הידיים, ואז מגיעים אנשי ה-VAR ובמשך חמש דקות שלמות מורידים תרשימים, מעלים קווים, שמים מחוגות, שולפים נוסחאות ועדיין לא משוכנעים מה היה. בסוף השופט החליט שהשפיץ של השיער היה בנבדל, שרק לסיום, השאיר את הנקודות אצל ווסטהאם, ואותנו חובבי המשחק מתוסכלים.

בכל המקרים שציינתי, וכאמור יש עוד עשרות, השופטים החזירו אחורה, העבירו קדימה, עשו סלואו מושן והחליפו זוויות, מבלי להפנים או לדעת שככל שתאט את המהלך בווידיאו, לא רק שלא תקבל תשובה נחרצת, אלא ההפך, זה יפתח את השאלה עוד יותר. לכן, עוד לפני היותם שופטים, במציאות הנוכחית הם חייבים ללמוד, בימוי, צילום או קולנוע.

חשוב להדגיש ולהבהיר: השימוש הלוקה ב-VAR נוגע בכמה נקודות קריטיות שמשפיעות על הכדורגל בכל מעגלים. הראשונה, פגיעת רצף המשחק. השניה, הרס חוויית המשחק. והשלישית, עיוות החוקה הנוכחית, עליה גדלו במשך שנים. כן, מעצם השימוש בו בצורה מדעית כל כך, כבר אין יתרון להתקפה, כבר אין עידוד לשערים, כבר אין עידוד למשחק מהיר. ואחרי כל זה, עדיין יש החלטות רבות לא נכונות עובדתית. אז במה הועילו חכמים?
בפיפ"א יהיו חייבים לתת את הדעת לדברים האלה ולמצוא פתרונות מהירים וטובים. אחרת המשחק הפשוט שכל כך אוהבים ברחבי העולם, עלול לאבד מהקסם שלו. טיפ קטן: תחזירו לחיים את החוק הישן והטוב: חוק ההיגיון.

ובמילים פשוטות, אם צריך כל כך הרבה בדיקות כדי להגיע להכרעה, אז זה פשוט מאוד: לא היה נבדל. אם צריך אלף הילוכים חוזרים כדי להכריע אם היה פנדל, אז לא היה פנדל. אם צריך שמונה וחצי דקות כדי להחליט אם היתה עבירה, אז תישאר עם ההחלטה הראשונה. ולא אחרי שמונה דקות, אלא אחרי מקסימום דקה. הנה עלה לי רעיון. לשופט יהיו מקסימום 60 שניות להחליט. לא החליט, שיישאר עם השריקה המקורית.

כי אם נחזור לרגע למשפט הפתיחה, "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות", ונדייק אותו עוד יותר: הביטוי אומר למעשה, כי כוונות בלבד, וטובות ככל שיהיו, אינן מספיקות. מה שקובע אלו המעשים שיבואו בעקבות הכוונות. והמעשים, אוי המעשים. הם הורגים לנו את ההנאה מהמשחק.