לזוז כמו דייגו: הרגע בו מראדונה שבה את ליבו של העולם

19 באפריל, 1989. האצטדיון האולימפי במינכן ערוך לקראת משחק הגומלין של חצי גמר גביע אופ"א: נאפולי, אז אחת הקבוצות הטובות ביבשת, מגיעה למשחק חוץ מול באיירן כשהיא ביתרון 0:2 מהמשחק הראשון. את המשחק עצמו, ספק אם מישהו זוכר, ועוד נגיע לכדורגל. אבל מה שהתרחש בחימום לאותו משחק, אותו אירוע שגרתי שבד"כ לא תופס כותרות משמעותיות, האפיל באלף מונים על כל מה שיקרה אחריו, כשהשופט ישרוק והמשחק ממש יתחיל.

למשך כמעט ארבע דקות, הפוקוס של כל מי שהיה במגרש עבר לאדם אחד יוצא דופן, שהתנהל עם הכדור באמנות שהיתה ייחודית רק לו: אחד, דייגו ארמנדו מראדונה. השילוב בין השיר, הכדור והאדם שהחזיק אותו הפך את הרגע הזה לרגע ה"ויראלי" הראשון, עוד לפני שמישהו בכלל קישר ויראליות לפופולריות. אז, זה עוד היה משהו שנקשר למחלות. לכבוד יום הולדתו ה-60 של מראדונה, זה הזמן לחזור לכל מה שהרכיב את אותו האירוע: השיר, האדם והרגע.

השיר
להקת "אופוס" נוסדה בגראץ, אוסטריה, ב-1973. להקת פופ-רוק עם ארבעה חברים: הרוויג רודיסר (הסולן), אוולד פפלגר (גיטרות), קורט-רנה פילסנייר (קלידים) וגונטר גראסמוק (תופים). בדרך כלל, להקות כאלה לא זוכות לפרסום גדול מעבר למדינה שלהן, אבל קרה להן מה שקורה לפעמים עם שיר אחד: להיט אחד, שנוצר לגמרי במקרה, הופך את הלהקה לשם דבר ומביא אותה כמעט לכל בית בעולם.

La banda Opus, conocida mundialmente por “Live is Life”, anunciaron que lanzaran su último álbum en noviembre y tras una gira, dejaran de actuar para siempre a finales de 2021, así lo declaró en un comunicado el grupo, fundado en 1973 en la ciudad austríaca de Graz. pic.twitter.com/e2MbY0eTxx

— Radio Azul 104.3 ¡Retro Música! (@radioazulcl) August 24, 2020

וכמו הרגע שבו השיר התפרסם, הוא תוצר של אנרגיה בהופעה חיה. הוא לא נכתב באולפן, או בעבודה יצירתית ממושכת, אלא נטו מתוך אלתור: בהופעה באוברווארט בספטמבר 1984, החליטו הנגנים פשוט לנגן מנגינת רגאיי פשוטה. מדי פעם, בין כמה תיבות, החליטו כולם להצטרף בשירה קלילה: "נה נה / נה נה נה" (אתם יכולים להצטרף בעצמכם). מדי פעם, הסולן רודיסר היה מצטרף בעצמו עם כמה אלתורים קוליים. כך, נולד השיר שיהווה עבורם את הפריצה הגדולה. כך נולד "Live Is Life".

השיר הגיע לפופולריות בינלאומית: בשנת 1985 הוא יצא כסינגל, והגיע למקום הראשון במצעדי הפזמונים של אוסטריה, צרפת וגרמניה, למקום השני במצעד השווייצרי ולשלישי במצעד ההולנדי. הוא הפך, ברגע, ללהיט גדול - וקנה לעצמו אחיזה גם באיטליה, בעיקר אצל תושב איטלקי מאוד מאוד מסוים: דייגו ארמנדו מראדונה, אזרח נאפולי וגם כדורגלן לא רע בכלל, מאוד אהב את השיר וביקש שהשיר יתנגן במהלך החימום במשחקי הבית של הקבוצה. זה עזר לו להיכנס לקצב.

האדם (והקבוצה)
נאפולי עלתה למשחק הזה בשיאה. הקבוצה הגדולה שנבנתה סביב מראדונה זכתה שנתיים קודם באליפות הליגה האיטלקית, ואחרי שנים של שיממון תפסה לעצמה מקום של קבע בצמרת. את העונה הקודמת היא סיימה במקום השני, מה שהעניק לה בכלל את הכרטיס לגביע אופ"א: קצת קשה לזכור היום, כשנאפולי היא אורחת כמעט קבועה בליגת האלופות, אבל העונה הזאת - 1988/89 - היא הראשונה שבה היא הגיעה רחוק במפעל אירופי. בשנות השבעים היא שיחקה מדי פעם באופ"א, אבל הודחה בשלבים הראשונים. בעונה הזו, היא היתה מוכנה ללכת עד הסוף.

אחרי שדילגה בסיבובים הראשונים על פני פאוק סלוניקי מיוון ולוקומוטיב לייפציג ממזרח גרמניה, בסיבוב השלישי שער בודד של אנדראה קרבאלה הספיק לה כדי לעבור את בורדו. ברבע הגמר, היא פגשה לדרבי איטלקי קשוח את היריבה השנואה יובנטוס - הפסידה במשחק הראשון 2:0 בדלה אלפי, אבל שערים של מראדונה וקרנבאלה השוו את התוצאה, ואלסנדרו רניקה הבלם כבש בדקה ה-120 את השער שהעניק לה את הכרטיס לחצי.

וגם מראדונה היה בשיאו. ב-1986, כזכור, הוא היה אלוף העולם - אחרי שסחב את ארגנטינה לבד לגביע, כשבדרך הוא עובר את כל העולם (ואת כל האנגלים). בקיץ הבא, הוא יעלה שוב למונדיאל שייערך באיטליה - וגם יסדוק את התדמית שלו בעיני הציבור האיטלקי. אבל אז, הוא עוד המלך. באותה עונה, הוא כבש 19 שערים בכל המסגרות, ונחשב לכל הדעות לשחקן הטוב ביותר ששיחק כדורגל באותה העת. כך, הוא עלה לאצטדיון האולימפי, ב-19 באפריל.

הרגע
הקהל עוד התיישב ברוגע ביציעים, כשברקע התנגנו התופים רבי העוצמה של "Live Is Life". מראדונה החל לרקוד, כמה מהאוהדים החלו להצטרף ביציע, והוא הקפיץ את הכדור. קצת על הראש, אחר כך על הברך, החזיק את הכדור על ראשו לקול תשואות הקהל. הוא לא היה בעל הבית באותו המשחק, זה בכל זאת היה משחק ביתי של באיירן; אבל באותם רגעים, הוא שלט על הסיטואציה.

לצלילי הגיטרות הקופצניות של השיר, והפזמון המדבק, מראדונה המשיך לספק את המופע שלו. כל תשומת הלב התנקזה אליו, רגעים לפני משחק כדורגל גורלי. משחק שיכריע האם באיירן תצליח להוריד את ההפרש מהמשחק הראשון, האם נאפולי תגיע לגמר ראשון בתולדותיה אי פעם. אבל למי היה אכפת מהדברים החומריים האלה? מהנתונים, מהמשמעויות - כל אלה היו טובים לעיתון של מחר. מראדונה החזיק את הרגע הזה ביד שלו. וכדרר אותו להנאתו, עד שהשיר נגמר. הוא היה בעולם משלו.

בסוף המשחק, שאותו אף אחד לא זוכר או יזכור (בטח לא כמו שזוכרים את הקליפ), נאפולי ובאיירן נפרדו ב-2:2. קארקה הברזילאי הבקיע את שני השערים לקבוצה האורחת, ששלחו אותה - לראשונה למשחק הגמר. שם, היא תגבור על שטוטגרט ותניף את התואר האירופי היחיד בתולדותיה. אבל כל אלה, הם באמת הערות שוליים מול הרגע הזה, הרבה לפני שהשופט שרק את שריקת הפתיחה.

כי מראדונה הוא שם קוד להרבה דברים: אנחנו חושבים עליו וזוכרים רמאויות, השתכרויות, סמים, גדולה, את הגול ביד מול אנגליה - או את השער הבלתי נשכח באותו משחק ממש. חלק רואים בו נבל, חלק הפכו אותו לאלוהים - אבל ברגע הזה, ששרד עד היום (לסרטון, שמתעד שחקן שפרש לפני 23 שנה, יש מעל חמישה מיליון צפיות ביוטיוב), הוא הסיר מעליו את כל אלה. הוא לא היה אל ולא שטן, אלא סתם ילד שרצה לשחק כדורגל. מישהו שנהנה מהדבר עצמו. מהקסם, מהשיחה עם הכדור, מהמוזיקה ברקע. כולם חשבו על מה שעשה בעבר, או על מה שיעשה בעתיד, אבל הוא התנתק מהכל. ובלי לשים לב, הוא גם קיים את שורות השיר הדי משונה שהתנגן ברמקולים:

"כשכולנו נותנים את הכוח,
כולנו עושים את המיטב,
כל דקה בתוך שעה,
ולא חושבים על שום דבר אחר".

תבלו.