הקריירה של ערן זהבי עד 2020 ראויה לעיבוד הוליוודי. היה שם הכל: שערים בלתי נשכחים שהכריעו גורלות, היותו סמל בשתי קבוצות יריבות (כולל שערי ניצחון בדרבי בשני הצדדים), מריבות עם אוהדים, שלל משפטי מחץ לתקשורת - ואפילו מעצר ע"י המשטרה. עשר שנים שהוא עמוק בתודעה של כולנו, והפך לנושא היחיד בכדורגל הישראלי שעליו חייבת להיות לך דעה - או שאתה בעד, או שאתה נגד. על שתי האנרגיות האלה הוא חי, ולא מפסיק לרדוף.
- 20:00, 5PLUS: זהבי ואיינדהובן מול רוזנבורג בפלייאוף הליגה האירופית
ואם הקריירה של ערן זהבי היא סרט, נדמה שהחתימה בפ.ס.וו איינדהובן נועדה להכריע את גורלה של סצנת הסיום. זהבי אמנם מכחיש זאת כלפי חוץ, אבל גם הוא מבין היטב שהקדנציה ההולנדית שלו, ככל הנראה, תהיה האחרונה מחוץ לישראל - עד הקאמבק הבלתי נמנע למכבי תל אביב, כולל התפקיד המקצועי שלאחר הפרישה. אחרי שנאבק תחילה בספקנים, ואח"כ ביריבים על הדשא, ובשחקנים המובילים בנבחרת, ובשיאים האישיים - בישראל ובסין - כעת הוא נאבק על המקום שלו בהיסטוריה. לצד רביבו, ברקוביץ', בניון, אוחנה ושמות גדולים נוספים. כמה גדול הוא ייזכר?
ההחלטה לחזור לאירופה מעידה שגם הוא הבין שבסוף, לדיונים על התואר "השחקן הגדול בכל הזמנים" אי אפשר ללכת עם ההצלחה האישית בליגה הסינית. גם לא עם הכסף. להבדיל, כמו לברון ג'יימס - שהיה מוכן לרדת קצת ממשבצת ה"אלפא" כדי לזכות באליפויות, בידיעה שרק הן יוכלו לגרום לאנשים לדבר עליו בנשימה אחת עם מייקל ג'ורדן או קובי ברייאנט; גם זהבי הבין שללא תואר גדול מחוץ לישראל - אליפות בהולנד, למשל - יהיה קשה לדבר עליו בשורה אחת עם הגדולים באמת. למרות כל מה שעשה בקריירה - והוא עשה המון.
וזה גם האתגר שלו: זהבי מגיע לאתגר שהוא עוד לא חווה בקריירה - כן, הוא הצליח להבקיע שער גדול לאובלאק, לסחוב שתי קבוצות לשלב הבתים, לתת מספרת בלתי נשכחת בסטאד דה ז'רלנד - אבל EZ7 עוד לא התמודד, שבוע אחר שבוע, בליגה אירופית חזקה. נכון, הולנד מעט יותר מתירנית מאנגליה למשל, ומאפשרת לשחקנים שלה לתקוף, אבל עדיין היא מציבה אתגר הגנתי ופיזי לזהבי, שבו הוא יצטרך לעמוד. זה מה שיעמוד לפתחו של הכדורגלן הישראלי הטוב בדור הנוכחי, במטרה לשאוף שכולם יבינו את מה שאוהביו הבינו מזמן: שהוא הכי גדול שיש.
לזהבי היה הכל: תארים? יש. תהילה? בטח. כוכבות בספורט הישראלי? כנראה שהיום אין גדול ממנו. כסף? יותר ממה שאפשר לעכל, יותר ממה שאיזשהו ספורטאי ישראלי אי פעם הרוויח. ובכל זאת, נדמה שדבר אחד חסר: גדולה. Greatness, אם תרצו. הרצון להיות הכי חזק שיש, שהיה הכוח המניע לכל מה שעשה עד היום, היה - ככל הנראה - גם המניע מאחורי ההחלטה ללכת לפ.ס.וו.
וגם ההחלטה לעבור למספר 11 מציתה את הדמיון: כי כמו אלי אוחנה, גם זהבי היה חד לשון ויודע לנסח כותרת, בסביבה שבה רוב הדמויות מתמכרות לקלישאות; כמו אוחנה, גם הוא הפך לדמות מעוררת מחלוקת - אהובה כמו שהיא שנואה, עם עדת מעריצים אדירה; כמו אוחנה, גם הוא מחכה לסגירת המעגל עם הקבוצה איתה הוא מזוהה יותר מכל. בהבדל אחד: לאוחנה, כמו לרביבו, היה את הקבלה שהשיג מחוץ לישראל - אוחנה הביא את גביע אירופה למחזיקות, רביבו לקח אליפות בטורקיה.
וזה בדיוק מה שזהבי צריך. כי ביחד עם כל המטען שהגיע עד הנה - טדי, וזלצבורג, וסטאד דה ז'רלנד, ובנפיקה, והדרבי, והדרבי, ובאזל, ואוסטריה, והשיא בליגה הסינית - תואר משמעותי בהולנד (אולי אפילו במסגרת יבשתית) יוכל להקפיץ אותו משמעותית בדיון ההיסטורי, אולי אפילו לאיים על משבצת "השחקן הטוב ביותר". זה המשחק החשוב ביותר בקריירה של ערן זהבי, וגם אליו הוא הולך לעלות כדי לנצח - ואם אפשר, בדקה התשעים.