נבחרת ישראל היא לא מסוג הקבוצות שאתה מסוגל להיות באמת אופטימי כשאתה אוהב אותן. שבעת מדורי הגיהנום שעבר כל מי שרק ניסה להתאהב בה, מצ'ארלי יאנקוס דרך נערות הליווי ואנדי הרצוג ועד אפילו הקמפיין האחרון, מכבים מיד כל אפשרות של ראייה חיובית או אווירה חיובית. קשה להאמין למה שהכזיב אותך כל כך הרבה פעמים.
ובכל זאת, אחרי הרבה שנים של שיממון יחסי, בשנים האחרונות - מאז הגעתם של צמד האוסטרים שהתקבלו כאן בחשד תחילה - אפשר לראות התחלה. בתנאים בסיסיים לא פשוטים, אפילו דלים מדי, הצליחו השניים הללו - רוטנשטיינר והרצוג (אותו הרצוג מהלילה השחור של אוקטובר 2001) - להפיח רוח חיים במה שנחשב היה למת גמור, וזו נבחרת ישראל.
אחרי כמעט שנה של הפסקה, בלי שהיא התאספה מחדש, עם שחקנים שרובם הגדול לא נמצאים בכושר משחק קבוע (חלקם לא משחקים בכלל), הצלחת לראות מהנבחרת משהו שיש לו התחלה אמצע וסוף. גוף שאפשר להתייחס אליו בבהירות, ולא משעמם אותך למוות במקרה הטוב, או גורם לך לקוות למוות במקרה הרע. היא הצליחה לייצר מנת ציפיות - מסוימת אמנם, לא גבוהה כי קשה לשנות היסטוריה ארוכה בנגיעה אחת רכה, אבל תחושה שמשהו טוב יכול לקרות. ובמציאות של הכדורגל הישראלי, זה לא מעט. לא מעט בכלל.
המשחק בהאמפדן פארק היה משחק בין שתי נבחרות בינוניות ומטה. כל נבחרת סבירה אחרת שהיתה עומדת מול אחת משתי הנבחרות הללו, היתה כנראה מנצחת אותה בקלות. אבל רצה הגורל והפגיש את שתיהן, וגם יפגיש את שתיהן - כמצב שבו אחת מתאימה לשנייה. זו תנצל את השגיאה המסורתית בהגנה (כהרגלנו בקודש), וזו תנצל את חוסר הכישרון (היחסי, היחסי, תירגעו) בצד השני כדי לפתח משחק שוטף ומעניין. כזה משחק בדיוק צפוי לנו בחודש הבא - ונותר רק לקוות שאז, נשכיל קצת פחות להתחשב במסורת הקדושה ונימנע מהטעות הקבועה, כדי גם לנצח.
מי שהוא, כנראה, הסמל הגדול של העידן החדש הוא מנור סולומון. מי שהתברג לאט לאט בתקופת אנדי הרצוג, פתח את המשחק הראשון ב-11 - ולא רק היה בהרכב, אלא גם שימש כשחקן מפתח. אפשר היה לראות זאת בכל פעולה של "המנור הגדול" (כן, זה ניסיון להדביק כינוי, תעקבו אחריי) - את החוכמה, את היסודיות, המגע הנכון בכדור, ובעיקר כמה וכמה מצבים שבו - מנסיונך כאוהד רווי צלקות - משוכנע שהכדור יילך לאיבוד, והנה סולומון יוצא איתו. יוצא, וממשיך קדימה. מייצר מצב מסוכן.
המינוס היחיד שאפשר לצאת ממנו (אם נתעלם מאיתן טיבי, ברשותכם) הוא השמרנות היחסית וההמתנה בביצוע החילופים. ווילי רוטנשטיינר היה צריך לשלוף את וייסמן ויונתן כהן קצת יותר מוקדם, מתוך הבנה שאפשר לקחת את הקופה במשחק הזה - בטח כשכבר נקלעת לפיגור. לנבחרת היה את המשחק ביד, במידה מסוימת, ומעט יותר תעוזה - אולי היתה מאפשרת לכבוש עוד שער ולהשיג ניצחון חשוב. אבל אלה דברים שאפשר לתקן, כי המשחק האמיתי הוא גם ככה שם.
מערכת היחסים של האוהד הישראלי עם הנבחרת שלו היא כמו בין זוג שידע לא מעט בגידות בעבר. הרבה פעמים האהבה דוהה, נקלעת למשברים, מייצרת מרחק ורצון לחפש ריגושים במקום אחר. ובכל זאת, נשארים כמו באיזה הרגל כפייתי. ממשיכים לפתוח את הטלוויזיה מדי פעם, מקווים שמשהו מן המסך ייצא החוצה - ויגרום לנו להתאהב מחדש.
הרבה שנים זה לא קרה; זה לא התחבר, זה לא נראה כמו כלום וזה בטח לא הרגיש כמו כלום. ורק מי שזוכר את התקופה המבאסת ההיא, יידע להעריך את העכשיו. את התחושה שבפרפראזה על מנחם בגין ז"ל - יש נבחרת בישראל. אחרי ככלות הכל.