חורבן הבית: מה הוביל לקריסה של ברצלונה?

הכתובת הייתה על הקיר. בענק. בשחור על גבי לבן. ולא פעם אחת ולא פעמיים. זה קרה כל כך הרבה, שיש מבחר מטורף. וכמו בתבוסה 4:0 לפ.ס.ז' בפאריס, כך גם ב-8:2 הזה, כולם ראו את זה מגיע. כולם. המופתעים היחידים הם אלה שלא רואים את בארסה על בסיס קבוע ולא מבינים היכן "ברצלונה הגדולה". אלה שצצים אחרי תוצאה מהדהדת שכזו. אז היה את ה-1:6 על פ.ס.ז' בגומלין, אבל הוא כמובן לא העלים את הבעיות. הן צפו מחדש בהזדמנות הבאה. ב-3:0 מול יובנטוס. בטורינו. ב-3:0 מול רומא. באולימפיקו. ב-4:0 מול ליברפול. באנפילד. וכמובן בליסבון.

כולם משחקי הדחה וכולם היו מחוץ לקאמפ נואו (גם אם שלשום זה היה, טכנית, מגרש נייטרלי). אם זה לא מצביע על בעיה שהייתה צריכה להיפתר מזמן, אני לא יודע מה כן. ווילסון מדבר על כישלון מנהיגותי בראש הפירמידה, אבל זו בעיה בכל הרמות של המועדון. לבארסה אין מנהיג כבר מזמן – לא כנשיא (מאז לאפורטה), לא כמאמן (מאז לואיס אנריקה) ולא על הדשא (מאז שעזב אינייסטה). אם פעם היו בבארסה פיגורות כמו פויול, צ'אבי, אינייסטה, ואלדס, מסצ'ראנו ודני אלבס, היום ארבעת הקפטנים שלה הם מסי, בוסקטס, פיקה וסרג'י רוברטו. צחוק מהעבודה. שלא לדבר על מה שקורה על הספסל. ללואיס אנריקה אמנם היו מגרעות כמאמן, אבל הוא היה מנהיג, מישהו שאפשר ללכת אחריו. בציפורן שלו היה יותר ברסלוניסמו מאשר בכל ארנסטו ואלוורדה וסטיין. ואני בכלל לא הולך למחוזות של פפ גווארדיולה כי זו תהיה השוואה פשוט מביכה.

לא פחות מביך, וזה אחד הסממנים הבולטים להיעדר מנהיגות בקרב מי שמנווט את הספינה לעבר הקרחון הבא, היה לשמוע את ברתומאו וסטיין אחרי שריקת הסיום בליסבון. "זה מוקדם מדי כדי לדעת אם אני אמשיך או לא, זה לא תלוי בי", אמר המאמן וביטל, כדרך אגב, את האקט שכן תלוי בו: התפטרות. אפילו לא עברה במוחו המחשבה לקחת אחריות ולהניח את המפתחות. אף טיפת בושה, שום כבוד מינימלי. הוא לא הראשון כמובן, וכמה שזה עצוב, זה לא מקרי. עם ואלוורדה היה אותו דבר. בבארסה של פעם, עם מנהיג אמיתי אפילו רק ברמת השחקנים, נניח פויול, השניים האלה לא היו מעזים לעמוד מול המצלמות, להישיר אליהן מבט ולשלול לקיחת אחריות באופן הכי טבעי שיש.

אבל זו בארסה 2020, הבדיחה הכי צפויה שיש.

סטיין הוא אמנם לא הבעיה העיקרית, אבל גם לא חלק מהפיתרון. הוא ייזרק מתחת לגלגלים – בדיוק כמו ואלוורדה – ויפוטר השבוע, ככל הנראה בישיבת ההנהלה הקרובה, אבל הוא לא צריך להיות היחיד. אם לברתומאו היה עוד איזשהו כבוד עצמי או אהבה אמיתית לבארסה, הוא היה לוקח את הרגליים שלו ומתפטר כבר מזמן. ואם לא, אז לפחות היה צריך לעשות את זה מיד אחרי הסיום בליסבון, בתום משחק שהתוצאה שלו מזכירה תוצאות משנות ה-30 וה-40. זו הייתה אחת התקופות השחורות בהיסטוריה של בארסה, כזו שהגיעה לשיא עם חשש קיומי במלחמת האזרחים. בארסה שרדה, אבל 74 שנים אחרי השמינייה האחרונה שספגה (8:0 מול סביליה ב-1946), היא גוססת.

מדהים לחשוב על זה שרק לפני חמש שנים, היא עוד הייתה על גג העולם, כאלופת אירופה. שבעה שחקנים מהגמר ההוא מול יובנטוס בברלין עדיין נמצאים במועדון - טר שטגן (בן 28), פיקה (33), ג'ורדי אלבה (31), ראקיטיץ' (32), בוסקטס (32), מסי (33) וסוארס (33) – וכולם התגברו מאז בחמש שנים, אבל הם עדיין שחקני מפתח. כולם. בארסה פשוט נרדמה. והשוואה שלה למועדון שמנוהל נהדר כמו באיירן, רק ממחיש עד כמה. בעונה ההיא, 2014/15, הקבוצה של לואיס אנריקה עברה בחצי הגמר את הגרמנים, שבסגל שלהם היו אז ונותרו עד היום שישה שחקנים: מנואל נוייר (34), ג'רום בואטנג (31), דויד אלאבה (28), תיאגו (29), תומאס מולר (30) ורוברט לבנדובסקי (31).

גם הם מרכזיים בבאיירן, רק עם הבדל משמעותי: הם מוקפים בשחקנים צעירים מהם: לוקה הרננדס, אלפונסו דייויס, ג'ושוע קימיך, בנז'מן פבאר, קורנטן טוליסו, לאון גורצקה, סרג' גנאברי וקינגסלי קומאן. וזה בלי להזכיר את לירוי סאנה שהגיע ממנצ'סטר סיטי וישחק החל מהעונה הבאה. רובם, אגב, סביב גילאי 24-25. עכשיו בואו נשחק משחק וננסה למצוא כאלה בבארסה של העונה הזו: דמבלה, לנגלה, דה יונג, פירפו וארתור שהועזב מסיבות שאף אחת מהן לא קשורה לכדורגל. וריקי פוץ' ואנסו פאטי, ששיחקו לאורך העונה רק מחוסר ברירה ומול באיירן לא קיבלו הזדמנות בהרכב.

וזה לא שבארסה נמנעה מרכש לאורך השנים האלה. ממש לא, בלשון המעטה. לפי סיד לואו, מאז סוף חלון ההעברות ב-2014, הוחתמו 29 שחקנים בכמעט מיליארד יורו. תנו לזה רגע. ואז תשאלו את עצמכם על כמה מהם אפשר לומר שהם היו הצלחה גדולה ברמה שאליה שואף מועדון שכזה. סוארס וטר שטגן לא נחשבים כי הם הגיעו לפני. אז מי כן? אומטיטי? הוא באמת היה בלם אדיר בתחילת הדרך, אבל לא החתימו אותו בשביל שנתיים טובות, נכון? מי עוד? אולי וידאל, אולי פאוליניו, אולי לנגלה, וכל זה בספק גדול. זהו.

כמעט מיליארד יורו. זה מטורף.

מול באיירן, שלושת שחקני הרכש היקרים בהיסטוריה של בארסה - והרביעי, החמישי והשישי הכי יקרים בתולדות הכדורגל – ישבו על הספסל בפתיחת המשחק בליסבון. שלושתם הגיעו בשלוש השנים האחרונות, אחד מהם כלל לא שותף (דמבלה), אחד נכנס כמחליף (גריזמן) ואחד כיכב עם צמד ובישול (קוטיניו). אצל היריבה. הוא זכה לכבוד לנעוץ את המסמר האחרון בארון הקבורה. ורק לפני חודשיים בארסה האריכה את השאלתו לבאיירן. הוא בכלל לא היה אמור לשחק.

ניהול גאוני. אין דברים כאלה. באמת. שום מועדון ושום אירגון לא מתקרב לזה, אבל אולי יש משהו מהמשחק שלשום שמסמל אותו קצת יותר, או לפחות באותה מידה: תיאגו שהיה נהדר. תוצר לה מאסיה, מהכישרונות הכי גדולים שהצמיחה האקדמיה של בארסה מאז ומעולם, נמכר לבאיירן ב-25 מיליון יורו אחרי שההנהלה גרמה למיעוט דקות שלו כדי להפחית את סעיף השחרור שלו לסכום הזה. הכסף, התברר בהמשך, סייע להחתמת ניימאר, אותו אחד שעזב לפ.ס.ז' תמורת 222 מיליון יורו. והסכום הזה, כידוע, סייע כדי להחתים את שלישיית דמבלה, גריזמן וקוטיניו.

בארסה, וזה היה ברור עוד לפני שנה, תעמוד בפני רעידת אדמה שרואים רק בסרטי אסונות – אלא אם הייתה זוכה העונה בתואר משמעותי. זה לא קרה והיא סיימה את העונה בידיים ריקות לראשונה מאז 2007/08. אז, בא פפ ויצר את הקבוצה הגדולה בתולדות בארסה (ואולי בכלל), אבל כשמביטים על הקבוצה הנוכחית, אין יותר מדי סיבות לאופטימיות באשר לעתיד.

גם אחרי עוד תמרור אזהרה שברתומאו לא הצליח לקרוא.

"ה-8:2 הוא תוצאה יוצאת דופן בפני עצמה, כזו שצריכה להדהד", כתב ג'ונתן ווילסון, "זו צריכה להיות דוגמא איומה לכולם. זה מה שקורא אם אתה קונה בלי תוכנית, אם אתה נותן לשחקנים מתבגרים לנהל את חדר ההלבשה. בארסה זקוקה לבנייה מלאה מחדש. וזה אולי ההיבט הכי גרוע עבורה: אחרי שהתעלמו מאינספור אזהרות קודמות, אין שום ערובה שזה לא יקרה שוב".

מקרי העבר, יודע כל אוהד, צריכים לגרום לכל מי שבארסה יקרה לליבו – לרעוד. על אמת. יהיה עוד יותר רע לפני שיהיה טוב. "המועדון נחטף, הוא בן ערובה לשקרים של ההנהלה הזו", אמר לאפורטה עוד בקיץ 2017. ובסופו של דבר, כל אחד מגיע בשלב כזה או אחר של חייו לרגע שהוא חייב להתמודד עם ההשלכות של מעשיו. וי אפשר לברוח מזה.

השעון מתקתק כבר כל כך הרבה זמן ושלשום, קצת לפני חצות, הוא הפסיק. הזמן נגמר. ואם ברתומאו שכח, כדאי להזכיר לו שבארסה לא שייכת לו. הגיעה העת להפסיק לטמון את הראש בחול ולהתחיל לעקור את הבעיה מהשורש. כי אם למישהו עוד היה ספק, ה-8:2 הזה הוא החותמת הסופית לכך שבארסה זה אירגון חולה. מאוד. מכף רגל ועד ראש. הקבוצה הזו חייבת ניתוח שיאפשר לה להתחיל מחדש עם דף נקי.

השאלה היחידה היא: מתי ברתומאו יואיל כבר בטובו לשחרר אותה לחופשי?

הכתבה מתוך עמוד הפייסבוק Barca Story עם כל הסיפורים שלא הכרתם על ברצלונה