מנצ'סטר יונייטד: כך המועדון קם לתחייה

"במשך מיליוני שנים חי המין האנושי כמו החיות עד שקרה משהו ששחרר את העוצמה של הדמיון שלנו....למדנו לדבר" – סטיבן הוקינג

המשחק האחרון בו יונייטד הפסידה באולד טראפורד היה מול ברנלי אי שם בסוף ינואר טרום קורונה. שעה לפני המשחק, רגע לפני החימום, עמד מייסון גרינווד על הדשא בבגדים אזרחיים והתווכח עם מייקל קאריק. לפי התנועות ידיים אפשר היה לראות שאינו מרוצה, ככל הנראה מהעובדה שלא היה בהרכב באותו המשחק.

מאז המשחק הזה יונייטד לא הפסידה. לא רק בגלל גרינווד, למרות שפתח בלא מעט משחקים, אלא בעיקר בגלל פגישת הצוות שהייתה למחרת בקארינגטון בה אמר קאריק לסולשיאר ש"אנחנו מאבדים את הצעירים". אולי ברגע זה הבין סולשיאר שאי אפשר לחקות את הדרך של סר אלכס פרגוסון מבלי לנסות להיות באמת סר אלכס והקשר המיוחד שלו עם השחקנים ולהתחיל לדבר.

חשוב לומר, למרות התחושה שפפ וקלופ יושבים כל יום ומדרבנים את השחקנים, המושג הזה שהמנג'ר "מדבר עם שחקנים" לא קיים כדבר רגיל באנגליה. מתקני האימונים הם מקום עבודה לשחקנים ולצוות, המשרד של הבוס הוא לא מקום ששחקנים מגיעים אליו הרבה, וגם אם כן, זה בדרך כלל לשיחות קצרות ומנומסות.

זהו מקום עבודה רגיל מבחינתם. הם יודעים מהו תפקידם ומה מצופה מהם. ברור שהצד המנטאלי הוא חלק מאוד משמעותי בהצלחה של שחקן וקבוצה, אבל הוא לא בא לידי ביטוי בקשר של המנג'ר עם השחקנים או בכלל של כל הצוות. כשהם טובים, היחסים בדרך כלל הם קורקטיים וכשהם לא טובים גם אין את המינימום.

בכל זאת, המאמנים המצליחים והגדולים ביותר בפרמייר ליג היום הם אלה שיצרו תלכיד מיוחד בינם לבין השחקנים. עדיין, השיחות בין הצוות לשחקנים אינן יומיות ואינן חברתיות. כולם קוראים למנג'ר בוס ואמנם הוא נגיש לכולם, אבל אפילו הצוות הקרוב מתנהל מולו בריחוק מסוים, גם אם הם עובדים בצוותא שנים.

ההצלחה של יונייטד מאז ינואר דומה מאוד להתחלה של סולשיאר במועדון בשנה הקודמת. כאילו הגיע משב של אוויר נקי לאחר מוריניו וגרם לכולם להרים את עצמם ולנצח עד שהכל פתאום נעצר. הפריחה עכשיו מיוחסת לברונו פרננדש. מאז הגעתו וחזרת הפצועים, ראשפורד ופוגבה והאמון בגרינווד הפאזל של ה-11 נראה שלם.

אין ספק שפרננדש, בצורת המשחק אבל מעל הכל בדרך בה הוא מתנהל במשחק ומחוצה לו, שינתה את יונייטד בצורה מהותית, אבל אי אפשר שלא לקחת בחשבון את השינוי שעברו מאטיץ', פוגבה, מרסיאל וגרינווד. השינוי הזה אינו מקרי ולמרות שמאז ההפסד לברנלי ועד פגרת הקורונה יונייטד ניצחה שמונה משחקים וסיימה שלושה בתיקו, נראה כי מתחילת יוני זה נראה אחרת.

פחות לאמן ולהיות יותר בנאדם
במהלך פגרת הקורונה הבין סולשיאר שחלק גדול מהשחקנים מרגישים שיש איתם בעיה כלשהי, אם זה מולו או בכלל הלך הרוח הכללי. המנג'ר הורה לכל הצוות שמעבר לתכנית אימון אישית לכל שחקן שתכלול פעילות יומית ותזונה נכונה וחייב כל שחקן ומשפחתו לקבל תמיכה מהמועדון בכל דרך אפשרית, ובעיקר ממנו.

סולשיאר ואנשי הצוות הקרוב אליו היו בקשר יום יומי עם השחקנים ומשפחותיהם. מעבר לצד המקצועי, השיחות היו בנאליות ומבוססות בעיקר על תחושה הכללית בבידוד של הקורונה. כשאנגליה לא הבינה מה הקשר של הווירוס אליהם, כמות המתים הלכה וגדלה מעבר לכל התחזיות, הפחד והתחושה שהליגה לא תחזור היו הדבר העיקרי בחיי כולם.

סולשיאר הבין שזו ההזדמנות להיות "אבא" של השחקנים ועדכן אותם בכל נדבך של המשא ומתן בין הליגה לממשלה. כשהמועדונים חזרו לאימונים יחידניים אך עדיין לא כקבוצה שלמה, הקדיש סולשיאר שעות ארוכות בהן עבד באופן אישי עם כל שחקן בסגל. הצוות בילה במתקן אימונים ימים ארוכים של עבודה עם השחקנים, אבל המיקוד היה בעיקר מנטאלי. באותה תקופה הבין גרינווד מהמנג'ר שהוא העתיד של המועדון ולא משנה מי יגיע בעתיד כחלוץ. השעות שגרינווד בילה עם המנג'ר שלו על הדשא בקרינגטון מראות כמה ביטחון צבר הילד.

מפתח נוסף היה מאטיץ'. בינו לבין סולשיאר עבר כבר בתחילת העונה "פנתר שחור". נמניה היה בין המבקרים הגדולים של בחירת הסגל למשחקים. הצוות התלבט אם בכלל להפעיל את האופציה עליו לשנה נוספת, החלטה שבוצעה בסוף עקב גל הפציעות שהיה. כמו וידיץ' בשעתו, סולשיאר ידע שהסרבים שקטים וקשוחים, אבל הם אלה שבדרך כלל משמשים דוגמה לאחרים ובעיקר יודעים להיות מנהיגים שקטים מול שחקנים אחרים.

המהפך בהתנהלות של מרסיאל (מחייך יותר) וקצת גם במקרה של פוגבה מיוחס במועדון בעיקר למאטיץ'. סולשיאר לקח אותו כפרוייקט אישי ודאג לו בכל דבר אפשרי. מאטיץ' העריך את המחווה וכשחזרו השחקנים לאימונים, בילו השניים שעות ארוכות בשיחות על הקבוצה. הכדורגל השתנה, אבל מעבר להכל מעידים אנשים בצוות שהגישה של השחקנים לאימונים ולסולשיאר השתנתה לחלוטין. השבוע קיבל הקשר הסרבי חוזה לשלוש עונות נוספות.

ליגת האלופות
לפני כמה חודשים אף אחד כמעט לא האמין שזה אפשרי ואני ביניהם. עכשיו ביונייטד הבינו שאי אפשר "ליהנות" מההשעיה של סיטי, עתידם בליגת האלופות תלוי רק בהם. למרות האכזבה מהתיקו מול סאות'המפטון, כבר ברור לכולם שרוב הסיכויים שהקרב על המקום בין ארבע הראשונות יוכרע מול לסטר בשבוע הבא (או בפנטזיה של גמר ליגה האירופית מול אינטר).

ההכנות לעונה הבאה שמתקרבת עדיין תקועות ולא רק בגלל הקורונה. במועדון יודעים שהם עדיין רחוקים לפחות שנתיים-שלוש מלהיות כוח דומיננטי מול ליברפול והגדולות באירופה. הרכש, יחד עם שחרור של כמה שחקנים והוצאתו של פרד לחל"ת, קצת תקוע עד שיתברר אם יונייטד תתמודד בליגת האלופות.

דבר אחד הפנימו בהנהלה, שלהתמודד על האליפות ייקח עוד זמן ואין כרגע סיבה להחתים כוכבים מבוגרים (סאנצ'ז, איברהימוביץ')  כ"שוברי שיוויון" שרק יקלקלו את מה שנבנה בצורה נבונה. מהישג אחד שהיה השבוע אי אפשר להתעלם. המשחק מול "הקדושים" היה המשחק ה-4,000 ברציפות שבו שחקן מהאקדמיה של המועדון היה בסגל.