ברזיל 70' ועוד 6: הנבחרות הגדולות ביותר בכל הזמנים
בדיוק 50 שנה לזכייה של מי שנתנה משמעות לביטוי "ז'וגו בוניטו", נדב יעקבי מדרג את הטופ 7 שלו אי פעם. מהונגריה של פושקאש, דרך הולנד של קרויף ועד צרפת של זידאן
ב-21 ביוני 1970 ניצחה ברזיל את איטליה 1:4 וזכתה בגביע העולם השלישי שלה. חמישה עשורים עברו מאז ולמרות תקופת הזמן הארוכה, הזיכרונות עדיין חיים בקרב כל מי שחי באותה תקופה. גם אלו שנולדו לאחר מכן וראו את הסרטים, מודעים לגדולתה של אותה נבחרת מופלאה.
אם לגבי זהותו של הכדורגלן הטוב בכל הזמנים יש דיון ער והדעות חלוקות (פלה? מראדונה? מסי? כריסטיאנו?), וכך גם לגבי זהות קבוצת הכדורגל הטובה ביותר ברמת המועדונים – דומה שבכל מה שקשור לנבחרת הלאומית הכי גדולה אי פעם, יש קונצנזוס כמעט מוחלט. רק מעטים יחלקו על כך שהסלסאו מודל 70 לא הייתה הנבחרת הגדולה בהיסטוריה של הכדורגל. אז כן, המקום הראשון שייך לברזיל 70, אבל הגיע הזמן לנסות ולדרג גם את יתר הנבחרות הכי גדולות שהיו כאן.
7. צרפת 1998 – 2000
לצרפת כבר הייתה נבחרת אחת גדולה, זו של מישל פלאטיני, אלן ז'ירס וז'אן טיגאנה, שהגיעה לחצי גמר המונדיאל ב-1982 ושנתיים לאחר מכן זכתה באליפות אירופה. אבל הנבחרת שבנה המאמן אמה ז'אקה בסוף שנות ה-90 הייתה טובה יותר. צרפת של זינדין זידאן והצעירים תיירי הנרי ודויד טרזגה זכתה במונדיאל ב-1998 עם ניצחון ענק 0:3 על ברזיל, הפייבוריטית הגדולה. שנתיים לאחר מכן, כשהמאמן הוא כבר רוז'ה למר, צרפת זכתה גם באליפות אירופה, עם ניצחון 1:2 בגמר על איטליה.
חוץ מזידאן, הנרי וטרזגה כללה הנבחרת הגדולה הזו גם את השוער פאביאן בארטז, את ליליאן טוראם, מרסל דסאי, פטריק ויירה ויורי דז'ורקאף. הקפטן בשתי הזכיות היה דידייה דשאן, מי שהוליך כמאמן את צרפת לזכייה במונדיאל ברוסיה לפני שנתיים. לנבחרת הצעירה של קיליאן אמבאפה יש בהחלט סיכוי להפוך בעצמה לאחת הגדולות בכל הזמנים. אבל את זה נוכל לומר רק אחרי יורו 2021 ומונדיאל 2022.
6. ברזיל 1958 – 1962
עד 1958 לברזיל היה כדורגל נהדר, שחקנים מצויינים, אבל נבחרת בינונית – ולוזרית. ההפסד במרקאנה בגמר מונדיאל 1950 מול אורוגוואי היה ההוכחה לכך. אבל אז הגיע המונדיאל בשבדיה, והכל השתנה. המאמן הכרסתן ויסנטה פיולה והצוות המתוגבר שלו הכין את הנבחרת לקראת הטורניר במשך כשנה, בשיטות שלא היו מוכרות אז בעולם.
מעבר לכך, העולם גילה בפעם הראשונה את פלה בן ה-17 וחצי ואת גארינצ'ה, אשף הכידרורים. השניים הללו הוסיפו את הברק ואת הווירטואוזיות לנבחרת שהביאה לעולם את שיטת ה-4-2-4 החדשנית. לנבחרות האירופאיות לא היו תשובות לטקטיקה המפתיעה ובטח לא לעוצמות ההתקפיות של ברזיל, שניצחה בחצי הגמר את צרפת 2:5 ובאותה תוצאה ניצחה גם בגמר את המארחת שבדיה.
5. הונגריה 1950 – 1956
הנבחרות והקבוצות הגדולות ביותר הן בדרך כלל אלו שזוכות בתארים. אבל יש מקרים שבהם גם נבחרות שמפסידות במשחקים החשובים ביותר, עדיין זוכות לקבל את ההכרה על גדולתן, גדולה שלא תמיד באה לידי ביטוי בתוצאות. הונגריה הייתה הנבחרת הטובה בעולם בתחילת שנות ה-50. על כך אין כל ויכוח. ההוכחה הייתה בעיקר בצמד המשחקים נגד אנגליה, ממציאת הכדורגל, שהובסה בפני המגיארים פעמיים ב-1953, תחילה 6:3 בוומבלי ולאחר מכן 7:1 בבודפשט. וזה קרה בעידן שבו האנגלים היו משוכנעים שיש להם את הנבחרת הטובה בעולם.
בחמש השנים לפני גמר מונדיאל 1954 ה"ארנצ'פאט" ("נבחרת הפלא") לא הפסידה ב-32 משחקים ברציפות. מעולם לא הייתה נבחרת יותר פייבוריטית לזכות בגביע העולם מאשר הונגריה שהגיעה לטורניר בשווייץ. פרנץ פושקאש היה כוכב-העל של אותם ימים, ולצידו כיכבו "ראש הזהב" שנדור קוצ'יש והחלוץ הגאון ננדור הידגקוטי. בשלב הבתים הביסה הונגריה את דרום קוריאה 0:9 ואת מערב גרמניה 3:8. מי יכול היה להאמין ששבועיים בדיוק לאחר מכן הונגריה תפסיד בגמר לאותה מערב גרמניה 3:2, אחרי שהובילה 0:2 אחרי 8 דקות!
לא לחינם זכה הגמר ההוא לכינוי "הנס של ברן", כי מבחינת הגרמנים זה אכן היה נס, ניצחון לא צפוי ולא הגיוני. הונגריה של שנות ה-50 בעצם המציאה את הכדורגל מחדש. המאמן הראשי גוסטב שבש ועוזרו היהודי גיולה מאנדי (שבהמשך יאמן את נבחרת ישראל), פיתחו טקטיקה חדשנית שכללה את הסטתו של החלוץ המרכזי (הידגקוטי במקרה הזה) לאחור. הנבחרות היריבות, שעדיין שיחקו בשיטת ה-WM הקלאסית לא הצליחו להתמודד מול המערך החדשני, וגם התקשו להתמודד מול היכולות הטכניות ועוצמת הבעיטה של פושקאש.
אגב, בין השנים 1950 ל-1956 הונגריה קיימה 50 משחקים, מהם ניצחה 42, סיימה 7 בתיקו והפסידה רק אחד – הגמר מול הגרמנים. הזכייה היחידה של הנבחרת הייתה מדליית הזהב באולימפיאדת 1952 בהלסינקי. ארבע שנים לאחר מכן נבחרת הונגריה הגדולה סיימה את דרכה כאשר בריה"מ דיכאה את המרד ההונגרי באוקטובר 1956. מרבית שחקני הנבחרת שיחקו אז בהונבד, ששהתה בספרד בשל משחק גביע אירופה נגד בילבאו. השחקנים סירבו לחזור לבודפשט, ולאחר זמן מה פושקאש חתם בריאל מדריד וקוצ'יש בברצלונה. זה היה סוף דרכה של "נבחרת הפלא".
4. מערב גרמניה 1970 – 1976
הסימנים לכך שלמערב גרמניה עומדת לקום נבחרת גדולה נראו כבר ב-1966, כאשר ה"מנשאפט" הגיעה לגמר המונדיאל באנגליה. בגמר בוומבלי היו אלו האנגלים שניצחו 2:4, אבל רק בהארכה. במונדיאל 1970 גרמניה הגיעה לחצי הגמר ושוב הפסידה בדרמה גדולה בהארכה, הפעם 4:3 מול איטליה. אבל המאמן הלמוט שן כבר בנה את השלד שעליו תבנה ההצלחה של השנים הבאות. הסמל והמנהיג של אותה נבחרת היה פרנץ בקנבאואר, מי שהתחיל את דרכו כקשר והפך עם השנים לבלם תוקף, תפקיד שהוא עצמו המציא ושיכלל.
ה"קייזר", כפי שכונה, שיחק בבאיירן מינכן, שבאותן שנים שלטה בכדורגל הגרמני יחד עם בורוסיה מנשנגלדבך, ושתי הקבוצות הללו סיפקו כמעט את כל השחקנים לנבחרת. התואר הראשון היה אליפות אירופה 1972, כשבגמר הגרמנים מנצחים את בריה"מ 0:3 עם צמד של החלוץ גרד מילר.
מילר, ששיחק גם הוא בבאיירן, היה מכונת שערים אמיתית. הוא הבקיע 68 שערים ב-62 משחקיו בנבחרת, כולל את שער הניצחון בגמר מונדיאל 1974 מול הולנד. הניצחון 1:2 על הולנד של יוהן קרויף בגמר במינכן ביסס את מעמדה של מערב גרמניה כאחת הנבחרות הטובות בכל הזמנים, כאשר כוכביה הנוספים היו השוער ספ מאייר, המגנים ברטי פוגטס ופול ברייטנר, הקשרים ריינר בונהוף, וולפגנג אובראת ואולי הנאס והחלוצים ברנד הולצנביין ויופ היינקס. שנתיים לאחר מכן הגרמנים הפסידו בגמר היורו בפנדלים מול צ'כוסלובקיה המפתיעה ובמונדיאל 1978 בארגנטינה, בלי בקנבאואר שהעדיף לשחק בניו יורק קוסמוס, דרכה של הנבחרת הגדולה הזו באה אל קיצה.
3. הולנד 1974 – 1978
כמו הונגריה הגדולה ב-1974 כך גם הולנד של 1974 הגיעה כפייבוריטית ברורה לגמר, והפסידה. כמה סמלי שבשני המקרים המנצחת הייתה מערב גרמניה. הולנד הגדולה של תחילת שנות ה-70 נולדה בעצם במוחם של שני אנשים, המאמן רינוס מיכלס והכוכב הצעיר שלו באיאקס, יוהן קרויף. השניים הללו פיתחו פילוסופיית כדורגל חדשה שזכתה לכינוי "טוטאל פוטבול".
כאשר איאקס החלה לשחק בדרך זו, בה שחקני השדה מחליפים ביניהם עמדות ותפקידים כל הזמן, זה הסתיים עם שלוש זכיות ברציפות בגביע אירופה לאלופות, בין השנים 1971 ו-1973. כשמיכלס קיבל את תפקיד מאמן הנבחרת היה ברור איך היא תשחק ומי יהיו השחקנים המרכזיים שלה – שחקני איאקס כמובן. אליהם הצטרפו עוד כמה ממצטייני פיינורד, שהייתה אלופת אירופה ב-1970, וכך הגיעה הולנד למונדיאל של 1974 כפייבוריטית הגדולה, למרות שעד אז לא היו לנבחרת הזו שום הישגים. הכדורגל שהולנד שיחקה בקיץ 1974 היה משהו שלא נראה כמוהו לפני כן. זה היה השילוב האולטימטיבי של יופי ואופי. כדורגל מבריק, מהפנט, אבל עם עוצמות פיזיות וביטחון עצמי – שבסופו של דבר עלה להולנדים ביוקר.
יוהן נייסקנס העלה את הולנד ליתרון בגמר בפנדל, שנשרק בדקה הראשונה. השליטה של ההולנדים בתחילת המשחק הייתה מוחלטת. הם השתעשעו עם הכדור במקום לנסות ולהבקיע שער שני. הזחיחות הזו שיחקה לידי הגרמנים, שהישוו בפנדל (שבעידן ה-VAR לא היה נשרק) והספיקו להבקיע שער יתרון לפני המחצית. כמו הונגריה ב-1954 ההיסטוריה חזרה על עצמה. כל הנסיונות של הולנד להשוות במחצית השנייה עלו בתוהו ויוהן קרויף הפסיד בגמר המונדיאל היחיד בו שיחק.
למונדיאל בארגנטינה ב-1978 קרויף לא נסע. הסיבה האמיתית התבררה רק שנים סבורות לפני מותו: הוא לא רצה להשאיר את משפחתו הצעירה לבד בבית בברצלונה אחרי הטראומה שעברה, כאשר שודדים פרצו לבית וכפתו את אשתו. גם בלי קרויף, הולנד העפילה לגמר שני ברציפות, ושוב הפסידה לנבחרת המארחת, הפעם ארגנטינה. רבים מכוכבי 74 נשארו בנבחרת, ביניהם רודי קרול, יוהן נייסקנס, ג'וני ראפ, ארי האן וכמובן רובי רנסנברינק, שבדקה ה-90 בעט לקורה והחמיץ הזדמנות לנצח 1:2 ולהעניק את הגביע להולנד. מיכלס חזר לאמן את הנבחרת 14 שנים אחרי ההפסד בגמר 74. כמה סמלי היה שהזכייה היחידה של הולנד בתואר נרשמה בגמר יורו 1988, באותו איצטדיון במינכן בו היא הפסידה בגמר המונדיאל. ולמרות שהולנד 88 של חוליט, ואן באסטן, קומאן ורייקארד הייתה נבחרת מצויינת, הולנד מודל 1974 הייתה גדולה יותר, בשל היותה פורצת דרך.
2. ספרד 2008 – 2012
עד יורו 2008 ספרד נחשבה ללוזרית הגדולה של הכדורגל העולמי. לאורך עשרות בשנים היו לה אינספור שחקנים נפלאים, והיו לה קבוצות שהיו אלופות אירופה. אבל הנבחרת? למעט הזכייה ביורו 1964, טורניר שהיה בחיתוליו והתקיים בספרד, היא מעולם לא הייתה פקטור של ממש בכדורגל העולמי. ואז הגיעה אליפות אירופה שהתקיימה בשוייץ ובאוסטריה – וההיסטוריה השתנתה. המאמן לואיס ארגונס החליט לעשות שינוי דרמטי. אם עד אז ספרד הייתה קודם כל נבחרת של כוח ורוח לחימה, וגם כונתה "לה פוריה" ("הזעם"), ארגונס החליט שמעתה והלאה ספרד תתבסס על שיטת המשחק הייחודית של ברצלונה, זו שזכתה לכינוי "טיקי טאקה".
כאשר יש לך בהרכב שני גאונים כמו צ'אבי ואנדרס אינייסטה, זה הרי די הגיוני. רק שהיה צריך דמות עוצמתית כמו ארגונס כדי שתיקח את ההחלטה הדרמטית. ואכן, ביורו 2008 נולדה נבחרת ספרד המיתולוגית, עם איקר קסיאס בשער, סרחיו ראמוס מנהיג ההגנה, צ'אבי ואינייסטה בקישור, דויד וייה ופרננדו טורס בחוד. ספרד ניצחה בגמר 2008 את גרמניה 0:1 די בקלות משער של טורס, בלי וייה שנפצע בחצי הגמר, כשהתוצאה הייתה צריכה להיות גבוהה הרבה יותר. ההשפעה של ברצלונה תחת פפ גוורדיולה על הנבחרת הייתה עצומה. וגם כאשר מונה ויסנטה דל בוסקה, איש ריאל מדריד במשך עשרות שנים, כמאמן החדש, השיטה לא השתנתה.
ספרד החזיקה בכדור כ-70 אחוז מהזמן מול כל יריבותיה, הניעה אותו מרגל לרגל, ובדרך כלל גם ניצחה. כך היה גם בגמר מונדיאל 2010 בדרום אפריקה, ב-0:1 על הולנד. כמה סמלי שאת שער הניצחון כבש אינייסטה, הקשר הצנוע ונמוך הקומה שסימל את כל מה שיפה ומרגש בנבחרת הזו. שנתיים לאחר מכן ספרד הביסה בגמר יורו 2012 את איטליה 0:4 בתצוגת תכלית מדהימה. היא הפכה בכך לנבחרת היחידה אי פעם שזכתה בשלושה טורנירים גדולים ברציפות. סופה של ספרד הגדולה הגיע במונדיאל בברזיל 2014, כשחלק גדול מהכוכבים כבר היו מעבר לשיא. אבל דבר אחד בכל זאת קרה, אף אחד כבר לא יתייחס יותר לספרד כאל לוזרית.
1. ברזיל 1970
נכון, מדובר בטורניר אחד בלבד, בשישה משחקים, אבל הדרך של הסלסאו לזכייה בגביע העולם ב-1970 הייתה הדבר המרשים, המרגש והמופלא ביותר שראה הכדורגל העולמי מאז ומעולם. בקיץ 1970 כולם ידעו שיש לברזיל נבחרת מעולה ושהיא אחת הפייבוריטיות לזכות בגביע ז'יל רימה. אבל כך גם אמרו על ברזיל ארבע שנים קודם לכן, והיא כשלה במונדיאל באנגליה ולא עברה אפילו את הסיבוב הראשון.
רק שביוני 1970, תחת השמש הקופחת בגוודלחארה ובמכסיקו סיטי, החבורה שגיבש המאמן הצעיר מריו זגאלו (רק בן 37!), העניקה לחובבי הכדורגל שישה קונצרטים בלתי נשכחים ותחושה מוצדקת למדי, שאת הקסם הזה יהיה בלתי אפשרי לשחזר. גם היום, 50 שנה אחרי, צפייה בסרטים של אותם משחקים גורמת לצמרמורות עונג בלתי נשלטות.
נכון, ההגנה של ברזיל לא הייתה מדהימה, בלשון המעטה, אבל ההתקפה הייתה לא מן העולם הזה. כמו שאמר תאופיליו קוביאס, כוכב נבחרת פרו (שהפסידה לברזיל 4:2 ברבע הגמר): "זה נראה כאילו יש לברזיל ארבעה מספרי 10 על המגרש. אם היו מבקיעים מולם ארבעה שערים, הם היו כובשים שמונה".
כדי להבין את משמעות המושג "ז'וגו בוניטו" ("משחק יפה", בפורטוגזית) לא צריך יותר מאשר לצפות בביצועים של נבחרת ברזיל 1970. וזה הרבה מעבר למשחק יפה, זה כדורגל התקפי מעולם אחר, מעולם הפנטזיה, הדימיון והקומיקס. רק שזה היה באמת. ומה שטוב, שהכל צולם ושודר בצבע. מכסיקו 1970 הייתה הפעם הראשונה בה יכלו מאות מיליונים ברחבי העולם להתמוגג מהביצועים של פלה, טוסטאו, ריבלינו וז'אירזיניו בצבעים מלאים, ולא בשחור-לבן כפי שהיה עד אז.
ברזיל הבקיעה 19 שערים בששת משחקיה, ממוצע של יותר מ-3 למשחק, וספגה 7. היא התחילה את דרכה עם 1:4 על צ'כוסלובקיה וסיימה עם 1:4 בגמר נגד איטליה. אבל זה היה הרבה מעבר לשערים. זה היה הכדורגל המופלא שהיא שיחקה, הקלילות והטבעיות שבה שחקניה הניעו את הכדור, והפירגון האינסופי של השחקנים זה לזה. פלה היה כמובן הדמות המרכזית, אבל הוא מעולם לא כפה את עצמו ולא ניסה לעשות הכל על המגרש. ועדיין הוא הבקיע 4 שערים ובישל עוד 5 ב-6 המשחקים. המגן האיטלקי בורגניק סיפר: "לפני המשחק אמרתי לעצמי שפלה הוא בסך הכל בשר ודם, כמונו. ובכן, טעיתי".
בנוסף, ז'אירזיניו שיחק כמו נער ברזילאי על החוף בקופקבאנה. הוא הבקיע פעם אחת אחרי שכידרר סביב חמישה שחקני יריב ופעם נוספת כשהקפיץ מעל לשוער. היורש של גארינצ'ה בבוטאפוגו ובסלסאו הבקיע בכל ששת המשחקים במכסיקו 70. ריבלינו, ממציא ה"פליפ-פלאפ", התרגיל שאותו שיכלל רונאלדיניו וכונה בהמשך "אלסטיקה", נראה מבוגר בהרבה מ-24 שנותיו, אולי בגלל השפם שעיטר את שפתו העליונה. והוא גם שיחק כבוגר. וטוסטאו בן ה-23, החלוץ המרכזי, שנראה כמו ילד מתבגר, היה בכל מקום על המגרש. ההבנה בינו לבין פלה הייתה עיוורת.
מרבים לדבר על ברזיל 70 כעל נבחרת של "קוסמים", ולא נותנים מספיק קרדיט לזגאלו, שהצליח לבנות נבחרת ששיחקה בטקטיקה חדשנית מאוד לאותם ימים, עם חילופי המקומות התמידיים בין השחקנים. משחק הגמר ב-21 ביוני 1970 באיצטדיון אצטקה היה תמצית כל מה שמלהיב ומרגש בכדורגל. זה המשחק שבזכותו מאות מיליונים ברחבי העולם הפכו לאוהדים מושבעים של נבחרת ברזיל. זה היה ניצחון מוחץ, 1:4, על נבחרת איטלקית טובה שהגיעה למכסיקו כאלופת אירופה. אבל לאיטלקים לא היה שום סיכוי. כשהמשחק כבר היה גמור, בדקה ה-86, הגיעה החותמת, האישור, הפלומבה, על הנבחרת הטובה בכל הזמנים.
הקשר קלודואלדו החל את המהלך במרכז המגרש, כשחלף בכידרור על פני שלושה איטלקים וזכה ל"אולה" מ-107 אלף הצופים. אחרי עוד כמה מסירות הכדור הגיע לפלה, בדרך לזכייה שלישית בגביע העולם. פלה הניח את הכדור לצד ימין שלו, מבלי להביט. קרלוס אלברטו טורס, המגן הימני והקפטן, הגיע מאחור ושלח טיל בליסטי לרשת האיטלקית. זה היה מהלך שכולו שלמות קבוצתית ואישית, בדיוק מה שהיה צריך כדי לקבל את האישור הסופי: ברזיל 1970 היא הנבחרת הטובה בכל הזמנים.