עניין של גישה: אצטדיון טדי מרחיק את אוהדי בית"ר

ספק רב אם בית"ר ירושלים באמת תממש את האיום שלה לעזוב את אצטדיון טדי בעונה הבאה. אחת השגרירות הכי מוכרות של עיר הבירה לא תוכל לשבור את הכלים בקלות, אבל חייבים לברך את המועדון על היוזמה. על האומץ. על היכולת להביט סופסוף במראה ולגלות שם את אחד החסמים הכי גדולים שמעיקים על המועדון: אצטדיון טדי. כן, אצטדיון טדי.

המגרש שהרים את הקבוצה לגבהים חדשים בשנות ה-90, הפך בשנים האחרונות לסוג של פיל לבן, לא משנה מה רמת הקבוצה. בעלים, יו"רים, מנהלים קודמים, בחרו להתעלם מהעניין הזה. הם לא הבינו מדוע האוהדים שמילאו פעם כל כיסא פנוי שנתנו להם, החלו להירתע מהמגרש האהוב עליהם. בית"ר החדשה החליטה להפסיק לטמון את הראש בחול.

המאבק הזה הוא כמעט חשוב כמו המאבק בגזענות. מועדון מתחדש, מועדון שרוצה לחזור לגדולה, מועדון שרוצה לשוב ולשלוט, לא יוכל לעשות זאת בלי העוצמה המלאה של האצטדיון הביתי שלו. למכבי חיפה יש את קרית הספורט החדשה, להפועל באר שבע יש את טרנר, למכבי תל אביב יש את בלומפילד המשופץ, אבל לבית"ר יש אצטדיון שהוא יותר מקשה מאשר מקל.

וככל שהגדילו את טדי, ככה הרחיקו אותו מהאוהדים. דרכי הגישה לאצטדיון הן בלתי נסבלות. החיפוש אחר חניה הפך מטרד שמעיק כמעט על כל צופה שמגיע. הזמן הממוצע שנדרש מאוהד שגרתי שרוצה להגיע לטדי מחוץ לעיר, שזה בדרך כלל הרוב ביציעים, כמעט הוכפל בשנים האחרונות. מדובר בבעיה שמעיקה על כל העיר ירושלים, אבל מה זה אמור לעניין את הנהלת בית"ר? באף משחק בסיבוב הראשון לא הצליחה בית"ר להגיע ל-20,000 צופים. לרוב זה נע סביב 10,000 צופים. תשוו את זה לנעשה במכבי חיפה, ותבינו את גודל הצרה.

הבעיה במקרה הזה היא עמוקה יותר. אוהדי בית"ר, מטבעם, הם לא אוהדים של מנויים. הם נוטים לבוא כשיש משחק גדול או כאשר יש מומנטום, אבל מה שמצחיק הוא שגם בעונה בה יש מומנטום, טדי לא מתמלא. להפך. כמות האוהדים רק הולכת ופוחתת. הרתיעה של הרבה מאוד אוהדים מונעת מהם לשנות הרגלים ולקנות מנוי או לצאת מהבית.

וזה מאבק חשוב לקבוצה שרוצה להפוך למועדון. זה נראה כרגע כמעט בלתי אפשרי, אבל תקומת בית"ר תלויה לא מעט בהצלחת הקמפיין הזה. מועדון שרוצה בעלים שמשקיע באופן רציני וקבוע, לא יכול לחיות עם אצטדיון שאתה לא יודע מתי הוא יתמלא ומתי הוא יתרוקן. כדי למקסם רווחים, כדי לסחוט את מלוא הכוח של קבוצה גדולה עם קהל, בית"ר תהיה חייבת לשפר משמעותית את הבעיה שנקראת טדי.

האשם המרכזי בסיפור הזה הוא ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים היוצא. הוא הגדיל את האצטדיון למימדים שלא מתאימים לו, אבל שכח להנגיש אותו לצופה הממוצע. ראש העיר החדש, משה ליאון, יהיה חייב לחשוב על פתרון שלא נראה בנמצא כדי לשנות את המציאות הקשה. גם בית"ר עצמה צריכה לחשוב על רעיונות טובים יותר שמתאימים יותר לתרבות של הקהל שלה, עם סוגים שונים של מנויים חלקיים, אבל כל זה לא יעזור כל עוד אוהדים שרופים רבים לא רוצים לבזבז למעלה מחמש שעות כדי לצפות במשחק כדורגל.

זה בדיוק המקרה לשבור בשבילו את הכלים. למשה חוגג לקח מעט זמן במועדון כדי להבין שעד שהעניין הזה לא יתוקן בצורה כלשהי, בית"ר תישאר בעמדת המועדון השלישי או הרביעי בגודלו בליגה. מועדון שתקוע קצת בעבר שלו, אבל לא מסוגל לבנות לעצמו עתיד חדש. עד שנושא טדי לא ישתנה, הקאמבק של בית"ר תמיד יהיה חלקי.