ימי ערן: זהבי הוא בנימין נתניהו של הספורט בארץ

אם בנימין נתניהו הוא הדמות הפוליטית הכי דומיננטית, מושכת אש ומסוקרת בעשור האחרון. ערן זהבי הוא המקבילה הספורטיבית. כולם מגיבים אליו, כולם מתעסקים בו. לטוב ולרע.

הוא לא זכה בעשור הזה במדליה אולימפית, לא כיכב בעשור הזה בליגה הטובה בעולם ולחלום היורו שלו – יש סיכוי בערך כמו שיש לבוגי יעלון להיות ראש הממשלה, אבל ערן זהבי הוא העשור הזה. הוא האיש שהיה שם בכל מקום. רק עליו אפשר לעשות פה סדרת דוקו. ספר כבר יש.

תחשבו כמה פעמים דיברנו עליו, התפעלנו ובעיקר רבנו לגביו בעשור הזה. בעבודה, בבית עם חברים ואפילו עם אנשים שאנחנו לא מכירים. וכמה שיחות ברזיה היו על שגיא מוקי. או על אורי ששון. או אפילו על עמרי כספי. אפילו לא קרוב לזה. כמעט בכל חודש הוא סיפק משהו -  הישג. שיא. שערוריה. לפעמים זה היה כבר במינונים מוגזמים. ברגעים מסוימים, ערן זהבי היה מעל הכדורגל הישראלי. אייקון משל עצמו.

בדיוק כמו ההוא בבלפור. הכל פה סבב סביבו. רק זריקת אירועים אסוציאטיבית לוקחת אותנו לשער אליפות בטדי. חציית הכביש לצהוב. תנועת הירי. זוכרים את "זה הרגיש כמו לשחק ברמאללה"? וסרט הקפטן ההוא שנזרק והפרישה מהנבחרת והחזרה. ופואד. 2:3. דרבים. באזל. אירופה. ושיא השערים לעונה. ופאקינג אלמליח שחזר לחיים. וזה עוד לפני כל הקטע עם סין. האיש גרם לערוץ טלוויזיה לשדר כדורגל סיני. ויותר גרוע, הוא גרם לנו לצפות בכדורגל סיני. ולהכיר את שנדונג. וטיינג'אן. והנאן. ולהתלהב מראבונה כמו ילדים בני שש. ואז להגיד, זה מול קונוסים.

כמו ביבי, הוא עורר אצלנו אמוציות. כל דיון סביבו הפך לוויכוח. או שאהבת אותו או ששנאת אותו. או שהוא שימח אותך או שעיצבן אותך. כמעט שום דבר לא עבר ללא תגובה. לכולנו היתה פוזיציה לגביו. אלה שאהבו אותו, אלה שסגדו לו. הזהביסטים. ואת אלה ששנאו אותו. ואלה ששרקו לו בוז בסמי עופר. ובשער חמש. ויש גם אנשים שבטוחים שהוא הכדורגלן הישראלי הכי טוב שהיה פה. ואולי הוא רחוק מזה. כי גם על זה היה דיון. אבל לא רק על זה.

הוא גרם לנו ולבית הדין להתחבט בחגיגת הפיו-פיו ההיא. הוא זרק אותנו לסוגיות פילוסופיות (טוב, בערך) על כסף. והאם הוא חשוב יותר מקידום מקצועי. ואולי דווקא בגלל שאנחנו בעשור הזה ומסתובב פה דור של מילניאלס שעושה מיליונים מלעלות סרטים ביוטיוב של שפנים מאופרים בכבדות – התואר הזה כל כל מגיע לו. כי אולי הכסף הוא הקידום המקצועי האמיתי נכון לשנת 2020. וזהבי עשה הרבה כסף. אפילו חישבנו את זה. כמה הוא מרוויח לשעה. ואז לדקה. ואז לשנייה. ואיזה מכונית הוא יכול לקנות ממש עכשיו אחרי שהוא כבש שלושער. כי כבר לא הסתכלנו על שלושער כשלושער אלא על שלושער כ-60 אלף דולר. כי אנחנו ישראלים ובוא'נה הישראלי הזה תופר כסף מהסינים.

והוא גם שלח אותנו לשיחות על שיאים אישיים מול קבוצתיות. כי זה הכי גרוע בעולם לחשוב על השיא שלך לפני ההצלחה הקבוצתית. וצחקנו עליו שהוא כבר לא מוסר. אבל בכל פעם שהוא נגע בכדור, חיכינו שהוא יעקוף את לבנדובסקי. ואת דייויד הילי. וכמה טבלאות הזויות ראינו בגללו בעשור הזה. כי בשלב מסוים כבר כולנו התעסקנו בשיאים, בדיוק כמוהו.

והיה גם את הוויכוח האם עדיף להיות ראש לשועלים או זנב לאריות. והיו גם ויכוחים פנימיים. נגיד מה השער הכי יפה שלו (המספרת או בבאזל או ההוא בנבחרת לחיבור או אולי בכלל הראבונה) והיו גם דיונים חינוכיים - האם מגיע לו להיות בנבחרת. כי קפטן לא זורק סרט. ויש ילדים שרואים אותו. ואפרופו ילדים, היה לו גם סיבוב הופעות. ילדים באו במיוחד לראות אותו מתאמן בפגרה. כאילו הוא מראדונה במרפסת ברוסאריו.

וגם התקשורת חטפה והתאהבה. וחטפה. והתאהבה. כי "כל העכברים יצאו מהחורים", ו-"40 שנה לא הגענו לשום מקום ולא נגיע לשום מקום" ו-"אף אחד לא יגיד לי איך לחגוג". והמשיכו לצלם אותו. כי אי אפשר להפסיק. הפלאש לא היה מסוגל להגיד 'לא' לזהבי בעשור הזה. והוא לא היה מסוגל לשמור את מה שיושב לו על הלב. גם אם זה יוצא עקום. כי זהבי אומר הכל בפנים. בלי חארטות. כמו טראמפ. וזה בעצם העשור הזה לא?