פעם בחיים: הדאבל של הפועל כמו שטרם ראיתם

יסלחו לי אוהדי בית"ר י-ם והפועל חיפה, אבל את הטור היום אקדיש לרגע העשור שלי - רגע אושר שנמשך שבוע ימים, השבוע האחרון של עונת המשחקים 09/10: שבוע שבו הוכרע מי זכתה באליפות ומי זכתה בגביע המדינה.

תחילתו של אותו שבוע עבורי כמאמן הפועל ת"א, היה במשחק דרבי מול מכבי ת"א, כאשר אני מכין את השחקנים למשחק מהמקום הראשון בטבלה, וכשנותר מחזור אחד לסיום הליגה. היה לנו ברור שרק ניצחונות בשני המשחקים האחרונים בעונה מול מכבי ת"א ובית"ר י-ם יגרמו לכך שנזכה באליפות לאחר 10 שנים.

משחק הדרבי הזה הסתיים ב-0:0, השחקנים נתנו את הנשמה במגרש, אבל הכדור לא רצה להיכנס. שריקת הסיום הגיעה והשחקנים שלי נשכבו על כר הדשא ומסרבים להאמין. מחזור אחד לסיום ירדנו למקום ה-2 וההרגשה הייתה שזהו, איבדנו את האליפות.

שניות מרגע שנשמעה השריקה, מצאתי את עצמי במרכז המגרש מרים את השחקנים מכר הדשא, כולל בחור אחד ווינר שסירב לעכל, קראו לו ערן זהבי. "יש ילדים ביציע שאתה מודל לחיקוי עבורם", אמרתי לזהבי, "עוד מעט הם יבקשו ממך חתימות, ככה אתה רוצה שיראו אותך? תרים את עצמך, יש עוד משחק והכל פתוח".

בין הרמת השחקנים לבין משחק הליגה האחרון בירושלים מול בית"ר י-ם, היה לנו את משחק גמר הגביע מול בני יהודה לעיני למעלה מ-30 אלף צופים באצטדיון רמת גן.

למחרת הדרבי המאכזב נקבע אימון התאוששות. בדרך כלל מדובר בהתאוששות גופנית, אבל הפעם היינו חייבים התאוששות מנטלית. מתחם האימונים בוולפסון היה שקט. אם אורח היה מגיע למתחם האימונים בכל אחד מימות השנה, הוא היה נתקל בחבורה צעירה של שחקנים כשרוניים, שפשוט נהנים ביחד ועושים הרבה רעש וצחוקים.

הפעם, היה שקט, שקט של תסכול ודכאון. אכזבה מאובדן האליפות. השחקנים גמורים לחלוטין, איפה הם ואיפה גמר הגביע ביום רביעי?

יוסי אבוקסיס היה זה שהעביר את האימון, והפעם הרשיתי לכולם להשתחרר. אמרתי לו: "מי שרוצה, שייתאמן. מי שלא רוצה, שלא ייתאמן". הרגשתי שאני חייב לתת להם את הספייס שלהם. בהמשך היומיים עבדנו רק על החוסן המנטלי של השחקנים. רציתי להעביר מסר חד משמעי שקבוצה מונעת קודם כל על ידי אמונה, האמונה מייצרת רצון, והרצון חייב להיות עז משום שיש כאן על הכף אפשרות לתמורה עילאית - זכייה בגביע המדינה.

אמונה ורצון חייבים דרך מקצועית ועם הבסיס הזה זכינו בגביע המדינה אחרי ניצחון על בני יהודה. החגיגות בחדר ההלבשה היו מאופקות. דגלאס דה סילבה ניגש אליי עם פנים נפולות בסיום: "אלי, עם כל הכבוד לגביע הזה, אני לא מסוגל לסלוח לעצמי על אובדן האליפות".

עם גביע המדינה באוטובוס בדרך למתחם האימונים, אני עוד שומע שיחת טלפון בין איתי שכטר וליאור רפאלוב, שחקן מכבי חיפה, שהתמודדה איתנו על תואר האליפות והייתה נמצאת ערב המשחק האחרון במקום הראשון בטבלה וזקוקה לניצחון מול בני יהודה במשחק האחרון כדי לזכות בתואר.

"עזוב", רפאלוב אמר לשכטר, "אתם קבוצה מצויינת. לפחות זכיתם בגביע המדינה ולא תצאו קירחים מהעונה המטורפת הזאת. בכל מקרה, תצטרכו לצפות בנו מניפים את הצלחת". שכטר לא נשאר אדיש לדברים של רפאלוב: "כל הליגה נגדנו, כולם רוצים שאתם תזכו, וזה מורגש".

זו ההרגשה איתה אנחנו הגענו למשחק הליגה האחרון בטדי מול בית"ר י-ם. לא הייתה שום הכנה מיוחדת למשחק. נפגשנו במתחם האימונים, קיימנו אסיפת קבוצה שהייתה קצרה במיוחד וקדימה לאוטובוס לעיר הבירה.

באוטובוס שרר שקט, איש מהאנשים שישבו בו לא האמין במה שאמור להתרחש, שכן הדברים תלויים במכבי חיפה שצריכה לנצח בבלומפילד שמלא עד אפס מקום באוהדים ירוקים.

הקפטן, וואליד באדיר, ניסה לנטוע אמונה בקרב השחקנים והמשחק יצא לדרך. ירדנו למחצית ב-1:1 , כאשר סמוך לשריקה המחצית, עומרי קנדה הורחק באדום לא מוצדק וספגנו שער שוויון. בדרך כלל חדר ההלבשה שלנו במחצית שקט - כל השחקנים נחים, קשובים ומרוכזים לקראת המחצית השניה. הפעם, היה טירוף אחד גדול.

דגלאס דה סילבה אחוז האמוק היה עצבני, אבל כשאני מתכוון עצבני, כל הזעם שלו הופנה כלפי עומרי קנדה. דגלאס ממש חיפש בצרחות עמרי קנדה ורצה להתעמת איתו, כשהמגן בורח ממנו והשחקנים מפרידים. זה היה כאוס, שלא התאים לחדר ההלבשה שלנו.

ישבתי במשך 3 דקות בצד וצפיתי במתרחש מבלי לדבר, השחקנים שראו אותי במצב הזה הבינו שמשהו בשפת הגוף שלי השתנה. הם התיישבו בשקט. "סיימתם?", שאלתי אותם, ואז לקחתי דלי גדול של מים ושפכתי לדגלאס על הראש. "נרגעת?", שאלתי אותו. "כן, מיסטר", הוא ענה.

מעט הוראות טקטיות כי הרי אנחנו עם 9 שחקני שדה, אבל משפט אחד אמרתי להם: "לעולם לא נסלח לעצמנו אם לא ננצח את המשחק הזה ונשמע שמכבי חיפה לא ניצחה".  יוצאים למחצית השניה וכ-10 דקות לסיום המשחק עדיין 1:1. הפוגה במשחק עקב פציעה, השחקנים הגיעו לספסל לשתות מים, ואז הגיע הרגע שנתן לי "כאפה".

גילי ורמוט, אחד מהכוכבים שלנו, רץ אליי בטירוף. גילי הוא בדרך כלל אדם מופנם ובצורה לא אופיינית לו הוא צעק לעברי: "אלי, איזה בלאגן יש במגרש. אף שחקן לא יודע את התפקיד שלו, תעשה סדר או משהו". זו הייתה סטירת לחי מצלצלת, שגרמה לי להבין שנתתי למתח וללחץ להשתלט עליי. לא הגבתי למשחק כמאמן. בשניות, העברתי מסר לשחקנים שאנחנו משנים אסטרטגיה ועוברים למשחק בשלשה קווים של שלושה שחקנים בכל קו, כשערן זהבי היה הימני בשלישייה המרכזית (ידין, באדיר,שיש; זהבי, דגלאס, ורמוט; שכטר, ורוצ'ינה, מרעי".

השער של ערן זהבי בדקה ה-93 מצא אותנו ממתינים לשריקת הסיום בבלומפילד וכאשר זו הגיע, לא היה גבול לאושר שהיה מלווה בהרבה מאוד דמעות. בדרך חזרה באוטובוס מירושלים הייתה אווירה של פורקן כללי. השמפניה והמשקאות החריפים זרמו כמו מים, ולפתעת קיבלתי טלפון מקצין משטרה במרחב ת"א: "אלי, לא ניתן לדבר עם איש אצלכם. כולם בטירוף. אתה חייב להיות המבוגר האחראי. אסור לכם להגיע לבלומפילד. אני חושש שיהפכו את האוטובוס שלכם. מעולם לא ראיתי טירוף כזה בעיניים של אנשים", (הוא התכוון כמובן לאוהדי הפועל ת"א שהגיעו לחגוג).

וכך, כאשר עשרות אלפים ממתינים לנו בבלומפילד, הגענו למתחם האימונים בוולפסון על מנת להישמע להוראות המשטרה, שדאגה לקהל והשחקנים. כולנו התחלנו את העונה בידיעה לשיטת הקיזוז. כל הקבוצות יצאו לעונה הזאת בידיעה שאלו החוקים מתוך הבנה והסכמה, אבל אי אפשר היה להישאר אדיש לכאב ושברון הלב שחוו אוהדי מכבי חיפה, שגם לה הייתה עונה יוצאת דופן.

זה היה שבוע שהוא כמו רכבת הרים שהסתיים בצורה הכי מתוקה שיכולה להיות. אולי זה היה רק בתחילת העשור, אבל אותה השתלשלות מאותו שבוע, תלך איתנו עד יומנו האחרון.